אנו פותחים את הפרק האחד עשר של מסכת זבחים, במשנה א'. רוב הפרק סובב סביב ההלכות היוצאות מן הפסוקים העוסקים בקרבן החטאת. נקרא תחילה את הפסוקים עצמם, ונצביע כבר עתה על הנקודות המעשיות שבהן נעסוק במשניות הבאות.
שלושת הפסוקים שביסוד הפרק (ויקרא ו'):
"דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, זאת תורת החטאת. במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה', קודש קודשים היא" (פסוק י"ח) - מלשון "זאת תורת החטאת" נדרוש שקיים דין מאוחד החל על החטאות כולן. מקום שחיטתה הוא מקום שחיטת העולה, בצפון העזרה, משום שאף החטאת קודש קודשים היא, ושחיטתה "לפני ה'" - בעזרה, חצר בית המקדש. יש לדייק בלשון "תשחט" - שחיטה ממש, להבדיל ממליקה, כפי שנראה בהמשך.
"הכהן המחטא אותה יאכלנה, במקום קדוש תיאכל בחצר אוהל מועד" (פסוק י"ט) - הכהן העובד את עבודת החטאת הוא האוכלה, ואכילת החטאת מוגבלת לכהנים ובמקום קדוש בלבד, מפני מעמדה כקודש קודשים. "חצר אוהל מועד" נאמר בזמן המשכן, ובבית המקדש החצר היא העזרה. ראוי לשים לב שהפסוק עוסק בחטאת הנאכלת.
"כל אשר יגע בבשרה יקדש, ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש" (פסוק כ') - "כל אשר יגע בבשרה יקדש" פירושו כפשוטו, שכל הנוגע בבשרה מתקדש, ועניינו העברת טעם (בדומה לדין בליעות בהלכות כשרות): אם עבר טעם החטאת למאכל אחר, ינהגו בו באותן חומרות. בעניין זה נעסוק בהמשך הפרק. ובהמשך הפסוק: "ואשר יזה מדמה" - המ"ם דגושה - אם ניתז מקצת מדמה "על הבגד", דווקא על דבר הנקרא בגד, הרי שאותו בגד טעון כיבוס "במקום קדוש", כלומר בעזרה. למעשה: דם חטאת שניתז על בגדו של הכהן, כתם הדם טעון כיבוס בעזרה עצמה.
לשון המשנה:
המשנה קובעת כי דם חטאת שניתז על הבגד "טעון כיבוס". כיבוס זה אינו שטיפה במים בלבד, אלא טכניקה מיוחדת ומדוקדקת: יש לכבס בשבעת הסממנים המנויים, שבעה חומרי ניקוי מסוימים, ובסדר קבוע, כדרך שנאמר בהלכות הסרת כתם דם.
חטאת פנימית וחטאת חיצונה:
הפסוק בהקשרו מדבר בחטאות הנאכלות, שהרי נאמר בו שהכהן אוכלה ושהיא נאכלת במקום קדוש. והנה החטאות באות בשני סוגים: החטאת החיצונה, וכן החטאת הפנימית - אותן חמש חטאות, הפרים והשעירים הנשרפים - שאינן נאכלות כלל אלא נשרפות באש. אף על פי כן, דיני הכיבוס חלים במידה שווה, בין שהדם בא מחטאת פנימית ובין שבא מחטאת חיצונה.
וכך אומרת המשנה: אף שהפסוק בהקשרו מדבר בחטאת שאפשר לאוכלה, מכל מקום בין שמדובר בחטאת נאכלת, כלומר חטאת של יחיד, ובין שמדובר בחטאת ציבור הבאה במועדים, בשבתות ובראשי חודשים - שתיהן טעונות כיבוס. וזאת שנאמר "תורת חטאת", בלשון יחיד: תורה אחת לכל החטאות, וכלל אחד חל עליהן בשווה. בין חטאות פנימיות ובין חטאות חיצוניות, הדינים חלים במידה אחת, והדם טעון כיבוס בתרחישים שנתאר במשניות הבאות. העיקר הוא שהדם טעון כיבוס אף בחטאות שאינן ראויות לאכילה, על אף שההקשר עסק באכילה.
חטאת העוף:
נקודה נוספת: יש סוג נוסף של חטאת, והוא חטאת העוף, ובה אין הדין חל. אם ניתז דם העוף על בגד הכהן, אין הבגד טעון כיבוס בעזרה. הטעם לכך הוא שהפסוק נוקט "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת", ומדובר בחטאות הנשחטות בסכין. חטאת העוף אינה נשחטת אלא נעשית בה מליקה בציפורן, ומשום כך אין דין זה חל עליה, ואין דם חטאת של עוף מצריך כיבוס בתוך העזרה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מקורו של דין כיבוס דם החטאת מן הפסוקים בפרשת צו: מקום השחיטה בצפון, אכילת החטאת בעזרה מפני היותה קודש קודשים, וכיבוס הבגד שניתז עליו מן הדם במקום קדוש, בשבעת הסממנים ובסדרם. כן למדנו כי מלשון "תורת חטאת" נדרש שדין אחד לכל החטאות, בין נאכלות ובין נשרפות, בין של יחיד ובין של ציבור, ולעומת זאת חטאת העוף, שאינה נשחטת אלא נמלקת, אין דמה טעון כיבוס.