פרק ט' במסכת זבחים פותח נושא חדש, הממשיך במידת מה את סופו של הפרק הקודם: מה דינו של דבר שאינו אמור לעלות על המזבח ובפועל עלה עליו - האם מורידים אותו? בסוף פרק ח' למדנו שהציץ מרצה ומכשיר את הקורבנות כאשר מדובר בדם שהוקרב בטומאה או במקריב שהיה טמא; כאן נעסוק בפסולים אחרים, מלבד זאת.
הפסוק שממנו נגזר הכלל:
התורה אומרת בספר שמות: "והיה המזבח קודש קדשים, כל הנוגע במזבח יקדש" - המזבח עצמו קדוש בקדושה עליונה, וכל הנוגע בו מתקדש אף הוא. מכאן היסוד, שדברים שעלו על המזבח, אף שלא היו צריכים לעלות עליו, מתקדשים בקדושת המזבח ונעשים 'לחמו של מזבח', כלומר ראויים למזבח, ולפיכך משעלו - אין מורידים אותם.
"המזבח מקדש את הראוי לו":
המשנה ממשיכה את הפסוק בתורה שבעל פה, ופותחת במשפט הממסגר את הפרק כולו: "המזבח מקדש את הראוי לו". שתי מילים במשפט זה אינן ברורות מאליהן, ושתיהן הן נושאי הפרק כולו:
"הראוי" - מה משמעה של ראויות למזבח? באיזה דבר נאמר שהוא ראוי? זהו עיקר עניינן של המשניות הבאות.
"לו" - לו לכולו או לחלקו? כלומר, האם הכוונה למזבח כולו, או דווקא לחלק מסוים שבו? בשאלה זו מתמקדת המשנה שלפנינו.
שתי אפשרויות לפנינו:
מדובר דווקא בדברים השייכים לאישי המזבח, כלומר לאש שעל גבי המזבח.
מדובר בכל דבר שעלה על המזבח, בכל מקום שבו. לדוגמה: הנסכים, נסכי היין, אינם עולים על האש אלא נשפכים אל הספלים שבמזבח; וכן הדם, שאינו עולה על האש אלא ניתן על קירות המזבח או על קרנותיו.
הדרשה מן הפסוק בויקרא:
הפסוק הוא נקודת המוצא לכל הכיוונים. נאמר בויקרא (פרק ו', פסוק ב'): "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ". "מוקדה" פירושו האש והלהבה, ו"המזבח" הוא מזבח האבן עצמו. פשט הפסוק הוא שהעולה, שהוקרבה במשך היום - האברים, החלבים והאימורים - יכולה לבעור על המזבח כל הלילה עד הבוקר.
אלא ששתי המילים "הִוא הָעֹלָה" מיותרות לכאורה, שהרי כבר נאמר "זאת תורת העולה", ומילים אלו עומדות לדרשה. "העולה" משמעה גם דבר שעלה, כלשון "עולה לתורה", והמילה "היא" משמעה כמות שהיא. מכאן הכלל: משעלה הדבר על המזבח - "העולה" - הרי "היא", יישאר כמות שהוא, "על מוקדה על המזבח".
אך מה גדרו של דין זה? האם מדובר דווקא בדברים העולים על אש המזבח, כקרבן העולה עצמו, או שכל דבר שעלה על המזבח בכל אופן שהוא - כגון הנסכים והדם - משעלה אין מורידים אותו? זוהי מחלוקת התנאים.
מחלוקת רבי יהושע ורבן גמליאל:
רבי יהושע: "כל הראוי לאישים, אם עלה לא ירד" - דברים הראויים לעלות על האש, כלשון "מוקדה" שבפסוק. וראייתו: "שנאמר: היא העולה על מוקדה על המזבח" - מה עולה, שהיא ראויה לאישים, אם עלתה לא תרד, אף על פי שנפסלה מבחינה טכנית (למשל שנטמאה), כך כל דבר הראוי לאישים, כאימורים שנפסלו בפסול טכני, אם עלה לא ירד.
רבן גמליאל: "כל הראוי למזבח, אם עלה לא ירד" - כל דבר הראוי לעלות על המזבח באיזו צורה שהיא, ולא דווקא על האש. הוא נדרש לאותן מילים עצמן, אלא שהוא מתמקד בתיבות "על המזבח" ולא ב"מוקדה": מה עולה, שהיא ראויה למזבח, אם עלתה לא תרד, אף על פי שנפל בה פסול טכני, כך כל דבר הראוי למזבח, אם עלה לא ירד.
מהו "ראוי"?
הכלל הוא זה: דברים שהיו ראויים להתקדש מלכתחילה נחשבים "ראוי", ואם עלו הם נשארים למעלה, אף אם נפסלו לאחר מכן מבחינה טכנית. לעומתם, דברים שלא היו ראויים להתקדש מלכתחילה אינם "ראוי", ואף אם עלו - ירדו. בעיקרון זה מסכימים שני התנאים, ומחלוקתם היא בהיקף הדין בלבד.
בהמה שהיתה ראויה ונפל בה פסול טכני - למשל חטאת שנעשתה בה העבודה שלא לשמה, או שהוצא דמה מן העזרה: הקורבן נפסל, אך היה ראוי לעלות, ולפיכך אם עלה יישאר במקומו.
בהמה שלא היה בה מה שיתקדש מעולם - למשל בהמה שהופרשה והוקצתה לעבודה זרה, או שנעבדה כעבודה זרה: אין היא ראויה, ואף אם עלתה - תרד.
ההבדל למעשה בין השיטות:
המשנה מבארת: "אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים" - הדם ונסכי היין שעלו על המזבח. רבן גמליאל אומר שלא ירדו, ורבי יהושע אומר שירדו. (הגמרא מוסיפה הבדל שלישי, בעניין קומץ מנחה שלא נתקדש לאחר מכן בכלי שרת, ואין אנו נכנסים לכך כאן.)
יש להעמיד את התמונה בדיוק: מדובר ביין המונח בכלי כדי שיובא לניסוך, ומישהו הניח את הכלי על גבי המזבח. עתה נאמר שהיין פסול, שנטמא או כיוצא בזה - האם מורידים אותו? רבן גמליאל אומר שלא, שכן משעלה אינו יורד, מפני שהוא ראוי למזבח. רבי יהושע אומר שכן, שהרי אינו ראוי לאישים, ולפיכך יש להורידו.
אין מי שיאמר שאם כבר נזרק הדם על המזבח או נשפך היין אל הספלים שבמזבח, ולאחר מכן נודע שהיה טמא, יביא מגבת וינגב את הנוזל מעל פני המזבח. אין זו כלל השאלה. השאלה היא בכלי המונח על גבי המזבח: האם מורידים אותו קודם שנשפך תוכנו או ניתן על המזבח.
שיטת רבי שמעון - עמדת ביניים:
רבי שמעון בר יוחאי נוקט עמדה שלישית, העומדת בתווך. להבנת דבריו יש להקדים שבנסכים שתי קטגוריות:
נסכי חובה: הדרך הרגילה - נסכים המחוברים לזבח מסוים, שהרי כל עולה וכל שלמים חייבים להיות מלווים בניסוך יין.
נסכי נדבה: אדם יכול להתנדב ולהביא ניסוך יין העומד בפני עצמו, בלא כל קשר לעולה או לשלמים. כשם שאדם אומר: השנה עזי משובחות, הריני נותן אחת מהן לה' לעולה - כך יכול הוא לאמר: בציר היין של השנה משובח, הריני נותן ממנו למזבח כניסוך העומד לעצמו.
על יסוד דרשה מפסוק אחר סובר רבי שמעון כך: בנסכים המחוברים לזבח, שהם הסוג הרגיל, הוא מסכים עם רבי יהושע שאף אם עלו - ירדו; ואילו בנסך נדבה העומד בפני עצמו הוא מסכים עם רבן גמליאל, שמשעלה אין מורידים אותו.
ובלשון המשנה: "הזבח כשר והנסכים פסולין, הנסכים כשרין והזבח פסול, ואפילו זה וזה פסולין - הזבח לא ירד והנסכים ירדו". כלומר: בין שהזבח כשר וניסוך היין נפסל (שיצא מן העזרה או נטמא), בין שהנסכים כשרים והזבח שהם באים עמו נפסל, ובין ששניהם פסולים - הזבח שהונח על המזבח אינו מורד מן האש בשום אופן, כדעת הכל, והנסכים ירדו בכל מקרה, כדעת רבי יהושע.
את דין נסך הנדבה לא אמר רבי שמעון כאן במפורש, אך זו שיטתו: בנסך נדבה שאינו מחובר לזבח מסוים, אף שנטמא ולא היה צריך לעלות, משהועלה הכלי - יישפך תוכנו למזבח ולא יורד. יסוד הדעה הזו מבוסס על דרשה מפסוק נוסף, שאין אנו נכנסים לביאורה כאן.
לסיכום: ההלכה כרבי יהושע. הנסכים והדם ירדו לעולם, שכן אינם ראויים לאישים. לעומת זאת קורבנות בעלי חיים שנפסלו בפסול טכני, אך באו מדבר שהיה ראוי להתקדש מלכתחילה ורק נעשה בהם מעשה שאינו כשורה - משהונחו על המזבח נעשים 'לחמו של מזבח', המזבח מקדשם, והם נשארים במקומם. אך דברים שלא היה בהם מה שיתקדש מלכתחילה, כבהמה שהופרשה לעבודה זרה או בהמה רובע ונרבע וכדומה, אף אם הונחו על האש - מורידים אותם ומסירים אותם.
במשניות הבאות נעסוק בהגדרת ה"ראוי": אילו דברים היו ראויים להתקדש מלכתחילה ולפיכך אינם יורדים, ואילו דברים לא היו ראויים לכך כלל.