משנה ז,א. בפרק זה אנו עוברים לעסוק בפסולי קרבנות העוף. שתי המשניות הראשונות חוזרות במידה מסוימת על יסודות שכבר נתבארו לעיל, והמשנה שלפנינו עוסקת בחטאת העוף.
שלושה תנאים נדרשים לכשרותה של חטאת העוף:
מליקה כראוי - חיתוך סימן אחד בלבד, בלא הסרת הראש, ובכל מקום שבעזרה.
מתן הדם - הכולל את ההזאה (הניתוז) ואת המיצוי (הסחיטה), דווקא על היסוד למטה מחוט הסיקרא, ובדרך כלל בקרן דרומית מערבית.
הכוונה הראויה - שתיעשה העבודה לשם חטאת.
בהתקיים שלושת התנאים הללו - הקרבן כשר; ובהיעדר אחד מהם - הקרבן פסול.
דברי המשנה:
"חטאת העוף שעשה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת - כשרה" - הדם ניתן למטה, במקום הראוי לו, מעשה המליקה נעשה כדין החטאת, והכוונה הייתה לשם חטאת. אין בכך חידוש, אלא שהמשנה פותחת בו לצורך ההקבלה שתבוא בהמשך.
ומכאן למקרי הפסול:
"כמעשה חטאת לשם עולה" - הליכי החטאת נעשו כראוי, אך הכוונה הייתה מוטעית, לשם עולה.
"כמעשה עולה לשם חטאת" - המעשה נעשה שלא כדין החטאת, אלא כדרך העולה, אף שהכוונה הייתה לשם חטאת.
"כמעשה עולה לשם עולה" - המעשה נעשה כדרך העולה: שני סימנים, הסרת הראש ומתן הדם למעלה מן החוט, וגם הכוונה הייתה לשם עולה. פסולה בוודאי.
"עשה למעלה כמעשה כולם - פסולה" - אף אם נעשה הכל כראוי, ורק הדם ניתן למעלה מן החוט במקום למטה ממנו, דין זה אינו שונה משאר הפסולים, והקרבן פסול.
לסיכום: חטאת העוף כשרה רק כשנעשתה למטה, כמעשה חטאת ולשם חטאת. שינוי במעשה, שינוי בכוונה, או מתן הדם למעלה - כל אחד מהם פוסל את הקרבן. אל ההקבלה שבין המקרים נחזור בהמשך.