זבחים, פרק ד', משנה א'. זהו הפרק האחרון העוסק במחשבות הפוסלות - מחשבות שבכוחן לפסול את הקרבן. הרקע למשנה זו הוא, שלקרבנות שונים דרישות שונות בעניין מתן הדמים על המזבח: יש הטעונים ארבע מתנות, יש הטעונים שתיים, ויש הטעונים מתנה אחת בלבד.
דרישות מתן הדמים על המזבח:
ארבע מתנות - החטאת, שדמה ניתן על ארבע הקרנות.
שתיים שהן ארבע - שאר הקרבנות המרכזיים: העולה, האשם, השלמים והתודה. הכהן נותן שתי מתנות בשתי קרנות - הקרן הצפונית-מזרחית ולאחריה הקרן הדרומית-מערבית - וכך מגיע הדם לכל ארבעת הכתלים, אף שאין כאן אלא שתי מתנות.
מתנה אחת - הקרבנות הקלים יותר: המעשר, הבכור והפסח. כל עוד ניתן הדם למעלה מן היסוד ומתחת לקו האדום, כשר.
כל זאת לכתחילה. אך בדיעבד, מרגע שהגיע הדם אל המזבח במקום הנכון, נעשה הריצוי והקרבן כשר, והאדם יצא ידי חובתו במתנה הראשונה. כך למשל בקרבן עולה, הטעון שתיים שהן ארבע: אם לאחר שנתן הכהן בקרן המזרחית-צפונית, ובדרכו אל הקרן המערבית-דרומית נשפך הדם מידו ואין באפשרותו להשלים את המתנה השנייה - בדיעבד הקרבן כשר, שהרי הדם הגיע אל המזבח.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי חולקים בנקודה אחת: מטעמים הנלמדים מן הפסוקים (ולמעשה מלימוד מורכב יותר), הם סוברים שבחטאת נדרש מינימום של שתי מתנות ולא אחת בלבד. אך ההלכה כבית הלל, שמתנה אחת מספקת בכל שמונת סוגי הזבחים.
מכיוון שכך, קובעת המשנה שאם נלוותה מחשבה פוסלת - כגון מחשבת חוץ לזמנו - לאחר המתנה הראשונה, אין היא פוסלת את הקרבן. לדוגמה: הכהן הקריב שלמים, נתן כראוי את המתנה בקרן המזרחית-צפונית, וכשפנה אל הקרן המערבית-דרומית חשב לאכול את השלמים חוץ לזמנם וזרק את הדם - הקרבן כשר. אף שהזריקה נעשתה במחשבת חוץ לזמנו, אין בכך ממש, שכן הקרבן כבר נעשה ויצא ידי חובתו במתנה הראשונה. זהו הרעיון הכללי של המשנה.
לשון המשנה:
"בית שמאי אומרים: כל הניתנין על המזבח החיצון" - כל הקרבנות שדמם ניתן על המזבח החיצון, והם רובם ככולם של הקרבנות שבהם אנו עוסקים. "שאם נתנן מתנה אחת - כיפר" - אף אם נתן מתנה אחת בלבד, פעל הדבר כפרה והועיל. "ובחטאת שתי מתנות" - בחטאת, מפסוקים אחרים, נדרשות שתי מתנות לפחות על שתיים מן הקרנות.
"ובית הלל אומרים: אף חטאת שנתן מתנה אחת - כיפר" - לדעת בית הלל, מתנה אחת היא כל הנדרש לעולם לשם כפרה, ואף בחטאת מתנה אחת מספקת בדיעבד.
"לפיכך" - ומכאן העולה לשיטת בית הלל: "אם נתן את הראשונה כתיקנה והשנייה חוץ לזמנה - כיפר". הכהן ביצע את מתנת הדם הראשונה כראוי, ובשעת המתנה השנייה חשב מחשבת חוץ לזמנו - שהקרבן יוקרב או ייאכל בזמן שאינו ראוי. אין בכך פסול: הקרבן כשר, האדם יצא ידי חובתו, והכל בדיעבד כשורה. החלון נסגר, ומחשבות פוסלות שוב אינן יכולות לפסול את הקרבן.
"נתן את הראשונה חוץ לזמנה והשנייה חוץ למקומה" - במתנה הראשונה, בקרן המזרחית-צפונית, חשב מחשבת זמן שאינו ראוי, ובמתנה השנייה חשב חוץ למקומה. לכאורה היה מקום לומר שהיו כאן שתי מחשבות סותרות, וכבר נקבע לעיל שכאשר מצטרפות שתי מחשבות פוסלות שונות אין הקרבן פיגול, שכן נדרשת מחשבת חוץ לזמנו טהורה. אף על פי כן, במקרה זה הקרבן פיגול וחייבים עליו כרת, ומי שיאכל ממנו יתחייב כרת. הטעם: המתנה הראשונה היא הקובעת, ומשנעשתה במחשבת חוץ לזמנה - הקרבן פיגול, ולאופן המחשבה במתנה השנייה אין כל השלכה. זו דעת בית הלל.
שיטת בית שמאי במקרה זה:
בית שמאי, הנזכרים במפורש במשנה, אינם סוברים כך. לדעתם, לפחות בחטאת, שתי המתנות הראשונות מעכבות והכרחיות. לפיכך, אם המתנה הראשונה נעשתה במחשבת חוץ לזמנו והשנייה במחשבת חוץ למקומו, שתי המחשבות מצטרפות, והקרבן אינו פיגול - פסול הוא בוודאי, אך לא פיגול, שכן לא הייתה כאן מחשבת חוץ לזמנו בלבד אלא נתערבה בה אף מחשבת חוץ למקומו.
לסיכום: למדנו את דרישות מתן הדמים - ארבע מתנות בחטאת, שתיים שהן ארבע בעולה, אשם, שלמים ותודה, ומתנה אחת במעשר, בכור ופסח - וכי בדיעבד מתנה אחת מכפרת. בית שמאי מצריכים בחטאת שתי מתנות, אך הלכה כבית הלל: מרגע שנעשתה מתנת הדם הראשונה בכל הקרבנות הניתנים על המזבח, נגמר הדיון, ומחשבה פוסלת שבמתנות שלאחריה אינה מעלה ואינה מורידה.