אנו פותחים את הפרק השנים עשר של מסכת זבחים, ומתחילים במשנה א'. השאלה שהמשנה באה להשיב עליה היא: אילו כוהנים זכאים לקבל את בשר הקורבנות שהוקרבו באותו יום? כמעט בכל הקורבנות יש חלק הניתן לכוהנים, ועל כן יש לברר מי זכאי לבשר. נפתח בהקדמת רקע.
חלוקת הכוהנים למשמרות ולבתי אב:
משמר: כבר מימי שמואל הנביא ודוד המלך היו הכוהנים מחולקים לעשרים וארבע קבוצות, וכל קבוצה נקראת משמר. המשמר שירת משבת לשבת, פעם בכל עשרים וארבעה שבועות. בימים טובים וברגלים באו כמובן כולם, וזו הייתה תקופה עמוסה שנדרשו בה כל הידיים; אך בשאר ימות השנה שירת כל משמר שני שבועות בשנה בלבד.
בית אב: אף בתוך המשמר עצמו קיימת חלוקה לשבע תת-קבוצות הנקראות בתי אב, וכל בית אב שירת ביום אחד משבעת ימי השבוע.
נמצא, אם כן, שכהן עובד בעבודת בית המקדש - בהתעלם מן הרגלים שבהם כל הכוהנים בירושלים - שני ימים בשנה בדיוק. הכוהנים העושים את העבודה באותו יום, בני בית האב המשמש, הם אלה שיקבלו את הבשר ואף את עורות הבהמות שהובאו באותו יום.
השאלה במשנתנו היא מי זכאי לקבל את הבשר מבין בני בית האב. העיקרון היסודי, שפרטיו יתבארו בהמשך המשנה, הוא שמי שהיה ראוי לשרת ולעשות עבודה בבית המקדש - הוא הזכאי, ומי שלא היה ראוי לכך - אינו זכאי.
טבול יום ומחוסר כיפורים:
שני מושגי יסוד נוספים דרושים להבנת פתיחת המשנה. אדם טמא, יש עליו איסור מדרבנן להיכנס לבית המקדש, ובוודאי שכהן טמא אינו יכול לעשות עבודה - ועבודתו פסולה. הדרך הטיפוסית להסרת הטומאה היא טבילה במקווה, אלא ששריד של טומאה נותר על האדם גם לאחר יציאתו מן המקווה. אדם זה נקרא טבול יום, ונשאר טמא לשארית אותו יום.
כך כהן, ואף מי שאינו כהן, שנגע בעכבר מת או שישב על אותו כיסא שישבה עליו נידה או זב וכיוצא בזה - נעשה טמא. הוא יטבול במקווה, ולשארית היום ייקרא טבול יום. שריד הטומאה שנותר בו הוא כדין שני לטומאה, ומשמעות הדבר שלאחר יציאתו מן המקווה הוא רשאי לעשות דברים מסוימים - כגון לאכול מעשר שני - אך אינו יכול לאכול תרומה, ובוודאי אינו יכול לאכול קודשים.
משיגיע הערב שמש - וזהו עניינה של המשנה הראשונה ממש בעמוד הראשון של כל הש"ס, בתחילת מסכת ברכות - כלומר בצאת הכוכבים, שיוצאים שלושה כוכבים, נעשה האדם טהור לחלוטין, ושארית טומאתו כטבול יום נעלמת. מעתה, עם ירידת הלילה, הוא רשאי לאכול קודשים.
לדוגמה: ישראל המבקש להשתתף באכילת קורבן פסח, ונטמא בי"ד בניסן מפני שנגע בעכבר מת או כדומה - יטבול במקווה, ולכל שאר היום דינו כטמא, אך בבוא הלילה הוא רשאי להשתתף בסדר הפסח, שכן נעשה טהור ואין הוא עוד טבול יום לאחר שיצאו שלושה כוכבים.
אך יש סוגים מסוימים של טמאים, שאף לאחר שטבלו במקווה ואף לאחר הערב שמש ויציאת שלושה כוכבים - נשאר בהם שריד של טומאה, והם נקראים מחוסר כיפורים, כלומר חסרה להם כפרה: הם צריכים עדיין להביא קורבן. במשנתנו, בהקשר של כהן, מדובר בשתי אפשרויות: זב שראה שלוש פעמים, שיש לו קורבנות, או מצורע. הזב והמצורע נעשים טמאים למשך שבעה ימים, ובסוף שבעת הימים יש להם הליכים שונים, אך בשניהם ביכולתם לטבול במקווה כדי להיטהר.
לשארית היום נשארים הם טבולי יום, ועם רדת הלילה הם יורדים מדרגת טבול יום, שהיא כשני לטומאה, לדרגת מחוסר כיפורים, שהיא כשלישי לטומאה - כלומר עדיין נשאר בהם שריד של טומאה. בשלב זה הוא רשאי לאכול תרומה, אך אינו יכול להיכנס לבית המקדש ואינו יכול לאכול קודשים. עליו להמתין ליום המחרת ולהביא את קורבנותיו - קורבנות המצורע או קורבנות הזב, כל אחד לפי דינו - ורק לאחר מכן הוא מתכפר ונעשה טהור לגמרי, ומאותו שלב הוא יכול להיכנס לבית המקדש ולאכול קודשים.
לשון המשנה:
"טבול יום" - הכהן שטבל במקווה באותו יום, ולכן לשארית היום אינו יכול לעשות את העבודה בבית המקדש, אף אם בית האב שלו הוא המשמש היום, שכן נותר בו שריד של טומאה.
"ומחוסר כיפורים" - ואף כהן שטבל במקווה אתמול והיה לו הערב שמש, אך עדיין לא הביא את קורבנותיו, ולפיכך נשאר בו שריד של טומאה ואינו יכול לעשות את העבודה.
בשני אלה קובעת המשנה: "אינם חולקין בקדשים לאכול לערב" - אינם משתתפים בחלוקת הקודשים, ואינם זוכים לאכול מן הבשר באותו לילה. אף בטבול יום, שעם בוא הלילה נעשה טהור ככל חבריו, אין הדבר מועיל: בשעה שהוקרבו הקודשים במהלך היום לא היה כשיר, ולפיכך אינו משתתף באכילת הבשר.
אונן:
אונן הוא מי שאיבד אחד משבעת קרוביו: אביו, אמו, אחותו, אחיו, בנו, בתו או אשתו. ביום שבו מת הקרוב נמצא האונן באבלות עמוקה, והתורה אוסרת עליו, בין שאר הדברים, לאכול קודשים. אף עבודתו בבית המקדש פסולה.
אומרת המשנה: "נוגע ואינו מקריב, ואינו חולק לאכול לערב" - מותר לו לגעת בקודשים, שהרי אינו טמא; אך אינו יכול להשתתף בהקרבת הקורבנות, מפני שהוא פסול; ובאותו לילה לא יקבל דבר מן הבשר ואינו רשאי להשתתף באכילה, שכן לא היה כשיר לעבוד במהלך היום. אותו עיקרון עצמו חל אף כאן.
בתיבה "נוגע" רומזת המשנה לדבר שאינו מפורש בה: קיים דין מדרבנן שאין מתירים לאונן לאכול מן הקודשים עד שיטבול במקווה שוב. אפילו טבל קודם לכן, ולאחר מכן היה אונן לשארית היום וישב על מדרגות המקווה ובכה בכי תמרורים עד שהגיע זמנו לאכול - אף על פי כן עליו לטבול פעם נוספת לפני שיאכל מן הקודשים. הטעם לכך: כיוון שאינו יכול לעשות עבודה והוא מוסח כאונן, עלול הוא שלא לשים לב לענייני טהרה ולהיטמא. ומכל מקום, אם לא טבל שוב ונגע בקודשים - אין נגיעתו מטמאה אותם, וזאת מלמדת המשנה בלשון "נוגע".
בעלי מומין:
מה דינם של כוהנים שאינם יכולים לעשות עבודה מפני מום הפוסלם מלשמש?
"בין בעלי מומין קבוע" - מום שהוא קבוע ולא יעבור לעולם, כגון שחסרה לו אצבע או רגל, שבו הוא פסול תמיד.
"בין בעלי מומין עובר" - מום זמני, כגון ששערו עתיד לצמוח מחדש, ולאחר שיבריא יוכל לשמש שוב.
בשני המקרים הללו הדין הוא "חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין" - אף שאינם יכולים לעשות את העבודה, הם רשאים ליטול חלק ולאכול מן הבשר, אך אינם יכולים להקריב בפועל. דברים אחרים יכולים הם לעשות, ויש הרבה עניינים שבעל מום משתתף בהם בסביבות בית המקדש, אך את עבודת הקורבנות עצמה אינם יכולים לעשות.
הכללים העולים מן המשנה:
"וכל שאינו ראוי לעבודה, אינו חולק בבשר" - כל מי שאינו כשר לעשות את העבודה, כגון שהיה טמא או אונן וכיוצא בזה, אינו מקבל מבשר עבודת אותו היום, ואף אם חלפה הבעיה עד הלילה. בעלי המומין הם היוצאים מן הכלל הזה.
"וכל שאין לו בבשר, אין לו בעורות" - מי שאינו זכאי לקבל מן הבשר, אף אינו זכאי לחלק בעורות. יש לזכור כי בהבאת קורבן, כגון עולה, יש עור לבהמה, והעורות הם בעלי ערך. אך מי שאינו זכאי לבשר, מפני שהיה טמא באותו היום, אף אינו מקבל חלק בעורות הבהמות של אותו היום.
"אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים" - כאן אין מדובר בעולה, שהרי הדיון הוא באכילת הבשר, אלא בחטאת או באשם וכדומה. הקטרת האימורים של החטאת והאשם יכולה להיעשות כל הלילה, ולפיכך ייתכן שבשעה שהוקטרו החלבים על המזבח, לאחר שעות, היה הכהן טהור לגמרי, שכן היה טבול יום בלבד. אף על פי כן, "אינו חולק בבשר": הוא אינו זוכה להשתתף באכילת הבשר, שכן על פי הפסוק, מי שלא היה כשיר לעבודת הדם בשעה שנעשתה, אינו יכול להשתתף בבשר אף לאחר מכן.
וזהו הפסוק שהמשנה מביאה: "שנאמר: המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן, לו תהיה שוק הימין למנה" - מי שמקריב בפועל את דם השלמים ואת החלב, הם האימורים, והוא מבני אהרן הכוהנים, הוא הזכאי לקבל את שוק הימין, הרגל האחורית הימנית, שהיא אחת המתנות הניתנות לכהן מן השלמים יחד עם החזה. נמצא שמי שאינו זכאי לעבודת הדם, אינו זכאי אף למנה מן הבשר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הכוהנים מחולקים לעשרים וארבעה משמרות ולשבעה בתי אב בכל משמר, ובני בית האב המשמש באותו יום הם הזכאים לבשר ולעורות. עמדנו על דיני טבול יום ומחוסר כיפורים ועל שריד הטומאה שנותר בהם, ולמדנו שאף אם נטהרו עד הלילה אין הם חולקים בקודשים, וכן דינו של האונן, שנוגע ואינו מקריב ואינו חולק. כן ראינו שבעלי מומין, בין קבוע בין עובר, חולקין ואוכלין אך אינם מקריבין, וכי הכלל הוא שכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר, וכל שאין לו בבשר אין לו בעורות - כנלמד מן הפסוק "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן, לו תהיה שוק הימין למנה".