אנו פותחים כעת בפרק העשירי של מסכת זבחים - פרק י', משנה א'. נושאו של הפרק הוא סדר הקדימה בעשיית פעולות הקרבנות בבית המקדש, כאשר שני דברים אמורים להיעשות בעת ובעונה אחת. בפרק זה מונחים שני עקרונות יסוד, שכבר נפגשנו בהם בסוף מסכת הוריות, ולפיכך יישמעו הדברים מוכרים במקצת.
שני עקרונות הקדימה:
"כל התדיר מחברו קודם את חברו" - כאשר שני דברים צריכים להיעשות באותה שעה, אין הכוונה שבוחרים באחד ודוחים את חברו, אלא ששניהם נעשים, והשאלה היא מי מהם קודם. הכלל הוא שהדבר שההלכה חייבה בו בתדירות גבוהה יותר זוכה לעדיפות.
"כל המקודש מחברו קודם את חברו" - עיקרון זה יידון במשניות הבאות: דבר שיש בו עניין מיוחד של קדושה, כלומר חומרה הלכתית נוספת, אף הוא זוכה לעדיפות.
בשיעור זה נעסוק בעיקרון הראשון - עיקרון התדירות והשכיחות.
"כל התדיר מחברו קודם את חברו":
המשנה פותחת בכלל: "כל התדיר מחברו קודם את חברו" - שני דברים העומדים מוכנים להיעשות עתה, זה שנעשה בתדירות גבוהה יותר קודם.
ראוי לדייק במשמעות התדירות: אין הכוונה למספר הפעמים שבהן נזקק האדם לדבר במקרה, אלא לתדירות שההלכה חייבה בה. אין מקום לשאול, למשל, אם ברכת המזון על האוכל קודמת לברכת 'אשר יצר', מתוך חישוב שאדם נכנס לשירותים ארבע פעמים ביום ומברך ברכת המזון שלוש פעמים - שהרי אין ההלכה קובעת מספר מחויב במקרים אלו. הכלל נאמר במקום שההלכה חייבה פעולה מסוימת בתדירות מוגדרת, ואז זה שחיובו תדיר יותר קודם.
מכאן פונה המשנה ליישום העיקרון בקרבנות:
"התמידין קודמין למוספין" - קרבן התמיד מוקרב בכל שחרית ובכל בין הערביים, כלומר בכל שלוש מאות שישים וחמישה ימות השנה, בעוד קרבנות המוסף - כגון מוסף של שבת - מוקרבים חמישים ושתיים פעמים בשנה בלבד (המספרים המדויקים תלויים כמובן במספר הימים שבשנה). לפיכך התמיד קודם, שכן ההלכה חייבה בו בתדירות גבוהה יותר.
"מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש" - כאשר היום הוא גם שבת וגם ראש חודש, יש להביא את קרבנות המוסף של שבת ואת קרבנות המוסף של ראש חודש. מוסף שבת קודם, שכן שבת מתרחשת חמישים ושתיים פעמים בשנה, וראש חודש - שתים עשרה פעמים בשנה.
"מוספי ראש חודש קודמין למוספי ראש השנה" - בראש השנה חלים גם היום הראשון של השנה וגם ראש חודש תשרי, ויש מוסף לכל אחד מהם. מוסף ראש חודש קודם, מפני שהוא נעשה שתים עשרה פעמים בשנה, לעומת ראש השנה שהוא פעם אחת בשנה.
יש להיזהר מטעות: "תמיד" ו"מוסף" כאן פירושם קרבן התמיד וקרבן המוסף, ואין הדיון בתפילות עצמן - זהו נושא אחר לגמרי, אף שהתפילות אכן מקבילות לקרבנות.
ראש השנה שחל בשבת:
להמחשת העיקרון: ראש השנה שחל בשבת מחייב הבאת ארבעה סוגי קרבנות, וסדר הקדימה שלהם הוא כדלהלן:
קרבן התמיד - הקרבן היומיומי הנעשה בכל יום.
מוסף שבת.
מוסף ראש חודש.
מוסף ראש השנה.
זהו סדר הקדימה מכוח הכלל "תדיר מחברו קודם את חברו". ראוי להדגיש כי סדר זה נאמר לכתחילה בלבד; בדיעבד, אם הוקרב מוסף ראש חודש קודם למוסף שבת, הקרבן כשר וכולם יצאו ידי חובתם.
מניין לנו כלל זה?
המשנה מסיימת בשאלת המקור, והתשובה היא דרשה בפסוק: "מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד" - נוסף על קרבן הבוקר, שהוא הקרבן היומי שכבר הובא, תעשו את אלה, והכוונה למוספי הפסח. הפסוק אומר בבירור שקרבנות הפסח נעשים בנוסף לקרבנות היומיים.
אלא שהמילים "אשר לעולת התמיד" מיותרות לחלוטין, שהרי היה די לומר "מלבד עולת הבוקר - תעשו את אלה". תוספת המילים באה אפוא ללמד את הטעם: מדוע קרבן הבוקר, הוא קרבן התמיד, קודם למוסף הפסח - מפני שהוא "לעולת התמיד", התדיר מבין השניים.
ויש להיזהר מבלבול נוסף: המילה "תמיד" פירושה מתמשך ורצוף - הקרבן מוקרב בכל יום ויום בלי הפסק, ואכן שתי המשמעויות כלולות בה. "תדיר", לעומת זאת, פירושה תכוף - מידת השכיחות שבה נעשה הדבר. הצירוף ביניהן הוא זה: מכיוון שקרבן זה תמיד, מוקרב בכל יום ויום ואף פעמיים ביום, לפיכך הוא גם תדיר - תכוף יותר ממוסף הפסח, המוקרב בפסח בלבד.
לסיכום: משנתנו מלמדת כי מקורו של הכלל הוא פסוק, והמילים המיותרות "אשר לעולת התמיד" מלמדות את טעם הקדימה. זהו המקור לעיקרון הראשון בסדר הקדימויות - לא רק בקרבנות, אלא בכל התורה כולה.