אנו פותחים כעת במסכת זבחים, פרק א' משנה א'. בהקדמה הארוכה למסכת עמדנו על המסגרת הכללית: ארבעת הפרקים הראשונים של המסכת עוסקים במחשבות העשויות לפסול זבח. נקודת המוקד בפרק הראשון היא מחשבת 'שלא לשמה' - כוונה לסוג הקרבן השגוי.
ארבע המחשבות הפוסלות:
ארבע מחשבות עשויות לפסול קרבן, והן נחלקות לשתי קטגוריות. הקטגוריה הראשונה כוללת שתי מחשבות שדיניהן זהים לחלוטין, והן הנידונות במשנה הפותחת שלפנינו:
שלא לשמה - כוונה לסוג הקרבן הלא נכון. שמונה סוגי הקרבנות הם: עולה, חטאת, אשם, שלמים, תודה, מעשר, בכור ופסח. המקריב שלמים ומכוון שזו עולה, או להפך, עלול לפסול בכך את הקרבן.
שלא לשם בעלים - כוונה לאדם הלא נכון: ראובן הביא את הקרבן, והכהן מכוון לשמעון.
שתי המחשבות הנוספות, שבהן נדון בהמשך המסכת, הן:
חוץ לזמנו - מחשבה שהבהמה תוקטר על המזבח או תיאכל על ידי האנשים מחוץ לזמן הראוי.
חוץ למקומו - מחשבת הכהן שהקטרת הקרבן על המזבח או אכילת בשרו, בין על ידי הבעלים ובין על ידי הכהנים, תיעשה מחוץ למקום הראוי.
מהי אותה 'מחשבה'?
לדעת הרמב"ם, הכוונה למחשבה שבלב בלבד. אולם רש"י לומד, וכן התוספות במספר מקומות, שכדי שהמחשבה תהיה תקפה יש לבטאה בדיבור בפירוש - שיאמר במפורש את סוג הקרבן הלא נכון שבמחשבתו לעניין שלא לשמה, או את הבעלים הלא נכונים לעניין שלא לשם בעלים. אנו נוקטים שההלכה כדעת הרמב"ם, ולפיכך די במחשבה שעברה בראשו של הכהן בשעת העבודה.
ארבע עבודות הדם:
הפסול רלוונטי דווקא במהלך ארבעת שלבי עבודת הדם:
שחיטה - שחיטת הבהמה.
קבלה - קבלת הדם לתוך כלי שרת מקודש.
הולכה - הבאת הדם אל המזבח.
זריקה - נתינת הדם על המזבח.
אם במהלך אחד מארבעת השלבים הללו עלתה במחשבת הכהן כוונה לסוג הקרבן הלא נכון (שלא לשמה), לאדם הלא נכון (שלא לשם בעליו), לזמן הלא נכון (חוץ לזמנו) או למקום הלא נכון (חוץ למקומו) - זהו הזמן שבו עלול להתרחש הפסול.
בין כשרות הקרבן לבין יציאת הבעלים ידי חובה:
המשנה שלנו מחלקת בין השאלה אם הקרבן עצמו כשר, לבין השאלה אם האדם המביא אותו יצא ידי חובתו. כל קרבן חייב להיות מוקדש בדיבור לפני שחיטתו: האדם אומר "הרי זו חטאת" או "הרי זו עולה". בכך חלה קדושה על הבהמה, ומעתה אין היא יכולה להיות אלא מה שנקבע בדיבורו. אם אמר שזו עולה, חייבת היא להיות עולה.
ואם אדם התחייב להביא עולה, שאמר קודם להקדשת הבהמה "הרי עלי עולה" וקיבל על עצמו נדר להביא עולה לה' - הרי זה חיובו. בתרחיש כזה קובעת המשנה שמחשבת שלא לשמה, וכן מחשבת שלא לשם בעלים, אינה פוסלת את הקרבן: ממשיכים בעבודה, והקרבן קרב על המזבח ונאכל כדינו. אולם האדם שהיה מוטל עליו חיוב להביא את הקרבן, בין מחמת נדר של "הרי עלי" ובין מחמת חובת כפרה כגון אשם, לא יצא ידי חובתו, ויידרש להביא קרבן אחר, אף שהקרבן הראשון כשר.
לשון המשנה:
"כל הזבחים" - כל סוגי קרבנות הבהמה, "שנזבחו" - שנשחטו כהלכה, "שלא לשמן" - מתוך כוונה לסוג הקרבן הלא נכון, "כשרים" - הקרבן כשר וממשיכים בעבודתו. אם אמר הכהן: "סברתי שאלו שלמים, ולמעשה זהו אשם" - טעות היא, אך הקרבן נשאר כשר. מקריבים את הדם, מקטירים את האימורים ואוכלים את הבשר, והכול מתנהל כרגיל. עם זאת, עדיין קיים איסור לחשוב את המחשבה הלא נכונה.
"אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" - הבעלים, שהיה מוטל עליהם חיוב להביא קרבן זה, לא יצאו ידי חובתם. אף שממשיכים בקרבן, והוא קרב ונאכל, ואפילו הבעלים עצמם עשויים לאכול ממנו, בכל זאת יידרשו להביא קרבן נוסף אם היו חייבים בו, שכן אין קרבן זה פוטרם מחובתם - שכן למדנו מן הפסוקים שהכהנים אינם רשאים לכוון לקרבן הלא נכון.
ראוי לציין: כהן שאינו מכוון כלל לסוג מסוים של קרבן, אלא אומר "מה שהוא אמור להיות, זה מה שהוא" - הקרבן כשר לגמרי. אנו מניחים שכל קרבן מיועד להיות מה שהוא אמור להיות, וכל עוד לא חשב הכהן מחשבה שגויה, הקרבן כשר. לפיכך נראה בהמשך שההוראה לכהנים היא דווקא שלא לכוון לקרבן מסוים, כדי שלא ייכשלו בטעות ויפסלו את העבודה.
"חוץ מן הפסח ומן החטאת":
שני קרבנות מתוך שמונת הסוגים יוצאים מן הכלל: בהם, מחשבת שלא לשמה אינה רק מונעת מן הבעלים לצאת ידי חובה, אלא פוסלת את הקרבן כולו. במקרה כזה מפסיקים את התהליך, אין מקריבים את הדם ואת האימורים, אלא מוציאים את הקרבן מבית המקדש ושורפים אותו במקום אחר. אלו הם קרבן הפסח וקרבן החטאת. המביא את קרבן הפסח בערב פסח ומכוון לקרבן אחר - הכול בטל ויש להתחיל מחדש. וכן בחטאת: אם בשעת הקבלה, ההולכה או הזריקה חשב לרגע על סוג קרבן אחר, הכול פסול, ויש לפנות את הקרבן מבית המקדש ולשורפו במקום אחר.
"הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן" - זהו היקפו של היוצא מן הכלל: בקרבן פסח הדין חל רק בזמנו הראוי, ואילו בחטאת הוא חל בכל זמן. קרבן הפסח קרב בארבעה עשר בניסן, ערב חג הפסח, ודווקא בזמן זה הוא חמור במיוחד. שכן הפסח הוא מעין תת-קבוצה של שלמים, כמבואר במקום אחר: אדם שייעד טלה מסוים לקרבן פסחו, ובא לבית המקדש שבוע קודם לכן ואמר "זהו הפסח שלי לשבוע הבא", ושחטוהו שם לשם שלמים - אין הקרבן פסול. אולם בערב פסח עצמו, ביום שבו נשחט קרבן הפסח, אם הביא את הפסח ואמר "זהו הפסח שלי", והקריבוהו לשם שלמים - הקרבן פסול, ויש לסלקו.
אימתי הוא "בזמנו" בארבעה עשר בדיוק? בכך נחלקו התנאים: האם מדובר רק בבין הערביים של י"ד, שהוא הזמן היחיד שבו ניתן להקריב את קרבן הפסח בפועל, או בכל יום י"ד. הברטנורא, וכן רש"י, נוקטים כשיטה שמדובר רק אחר הצהריים מזמן בין הערביים, ולפיכך אף בבוקרו של י"ד מחשבת שלא לשמה בקרבן פסח אינה פוסלת, ככל שאר הקרבנות. ואילו הרמב"ם ייתכן שסובר כדעה השנייה, שכל יום י"ד בכלל, ובכל שעה משעות היום, אף בבוקר, אם כיוונו הכהנים לקרבן אחר מלבד הפסח - הכול נפסל ויש לסלקו.
ובאשר לחטאת בכל זמן: קרבן החטאת שייך לכל ימות השנה, ולפיכך בכל זמן שבו מביא אדם חטאת והכהנים מכוונים לקרבן הלא נכון, כגון שסברו שזהו אשם, הקרבן פסול לגמרי. אך בכל שאר הקרבנות, אם עלתה בדעת הכהנים מחשבה לסוג הקרבן הלא נכון, ממשיכים בעבודה, הקרבן כשר והכהנים אוכלים את בשרו, אלא שהאדם יידרש להביא קרבן אחר כדי לצאת ידי חובתו, אם חובה מוטלת עליו.
שיטת רבי אליעזר:
"רבי אליעזר אומר: אף האשם" - רבי אליעזר חולק ומוסיף סוג שלישי לרשימת הזבחים הנפסלים לגמרי במחשבת שלא לשמה, שאין ממשיכים בהקרבתם, והוא קרבן האשם. לפיכך הוא נוקט: "הפסח בזמנו, וחטאת ואשם בכל זמן" - בפסח הוא מודה שהדין חל רק ביום הארבעה עשר, ואילו החטאת והאשם צמד הם: בכל יום מימות השנה, מחשבת שלא לשמה פוסלת את שניהם.
על מה מבסס רבי אליעזר את דבריו? החרגותיהם של הפסח והחטאת נלמדו מן הפסוקים, ואילו באשם אין פסוק המחייב שיובא לשמו, ומשום כך אין תנא קמא סובר כן. אולם אחת מי"ג המידות שהתורה נדרשת בהן היא בניין אב, המוכר גם בשם 'מה מצינו'. זהו הקל שבלימודים, ותוכנו: כאשר אין בידינו סיבה טובה להניח שדבר א' ודבר ב' שונים זה מזה, אנו מניחים שדיניהם שווים. וכיוון שהחטאת והאשם באים שניהם לכפר על חטא, סבור רבי אליעזר שכשם שהחטאת נפסלת לחלוטין במחשבת שלא לשמה, כך גם האשם.
וכך הוא אומר במפורש: "אמר רבי אליעזר: החטאת באה על חטא, והאשם בא על חטא" - תכלית קרבן החטאת לכפר על חטא, וכן האשם, בין אשם תלוי ובין אשם גזילות, בא לכפר על סוג מסוים של חטא. הרי לפנינו 'מה מצינו', ומדוע נניח שדיניהם שונים? "מה חטאת פסולה שלא לשמה, אף אשם פסול שלא לשמו" - כשם שהחטאת נפסלת בכוונה לסוג קרבן לא נכון, כך ייפסל האשם אם לא יובא לשם סוג הקרבן הנכון. השינוי בלשון, בין 'פסולה' ל'פסול', נובע מכך שהחטאת היא בהמה ממין נקבה, ואילו האשם הוא תמיד ממין זכר, וזהו טעם ההבדל הדקדוקי.
תנא קמא חולק על רבי אליעזר וסבור שאין ללמוד כאן 'מה מצינו', שכן הבדלים רבים בין חטאת לאשם: בחטאת ניתן הדם למעלה מחוט הסיקרא, בחלקו העליון של המזבח, והוא ניתן על ארבע קרנות המזבח באופן שונה מן האשם. קרבנות שונים הם, ולפיכך יש מקום רב להניח שגם דין שלא לשמה יהיה בהם שונה. משום כך חולקים חכמים על ה'מה מצינו' של רבי אליעזר, וההלכה כחכמים: חומרת פסילת הקרבן מחמת מחשבת שלא לשמה חלה על קרבן הפסח בערב פסח, בארבעה עשר, ועל החטאת בכל ימות השנה, אך לא על האשם.