אנו פותחים את הפרק השמיני, משנה א. נושא הפרק: בהמה שהוקדשה להיות קרבן - נניח שהוקדשה לעולה - שהתערבה בבהמות אחרות. מה דין התערובת, וכיצד מתמודדים עם מצב זה?
המשנה הראשונה דנה בשלושה מקרים:
תערובת בבהמה האסורה בהנאה - בהמה שאין להפיק ממנה שום טובת הנאה כלל. בתרחיש זה אין פתרון לבעיה: מניחים את התערובת עד שתמות. אין להקריב דבר, שמא יוקרב הקרבן הפסול, ואין דרך להיחלץ מכך.
תערובת בבהמה המותרת בהנאה אך פסולה לקרבן - ניתן להפיק ממנה תועלת כלכלית, אך אין להקריבה. משנוצרה תערובת אין להשתמש בה, שמא יוקרב הפסול; לפיכך ממתינים עד שייפול בבהמות מום, ואז מוכרים אותן - כל אחת מהן או כולן - ובדמים שמתקבלים קונים קרבנות חלופיים ומביאים אותם, שכן משנפל מום בבהמה עוברת קדושת הקרבן אל הכסף.
תערובת בבהמת חולין - אין יודעים איזו מהן הקרבן האמיתי, אך ניתן למצוא אדם שני הזקוק לאותו סוג קרבן, ולהביא שני קרבנות מאותו מין, ולומר: "אחת מאלו עולת ראובן ואחת עולת שמעון". אין יודעים מי לזה ומי לזה, ואין בכך חשיבות: מביאים אותן עבור מי שראוי להביאן.
זו סקירתה הכללית של המשנה. כעת נעמוד על פרטי המקרים.
המקרה הראשון: תערובת בבהמה האסורה בהנאה:
המשנה נוקטת שני מקרים: חטאת - אחת מחטאות המתות, קרבנות חטאת שדינם להיוותר למות; ושור הנסקל - בהמה שהרגה אדם ונדונה בבית דין למיתה. שני אלה אסורים בהנאה, ואין לקבל מהם כל תועלת שהיא. לפיכך אף באחד בריבוא: אם הקדיש אדם עשרת אלפים בהמות לעולות, והתערבה בהן הבהמה העשרת אלפים ואחת, שהיא אחת מחטאות המתות או שור הנסקל - ימותו כולם. כל התערובת, בין שהיא מונה שתיים ובין שהיא מונה שני מיליון, מונחת למות.
חטאות המתות - חמישה מקרים:
הלכה היא שבתרחישים מסוימים אין מביאים את הבהמה כחטאת, אלא מניחים אותה בחדר בלא מאכל עד שתמות, ואין יותר מה לעשות בעניין. חמישה מקרים הם, והם עולים כמה פעמים לאורך הש"ס:
ולד חטאת - בהמה שהוקדשה לחטאת וילדה: הוולד החדש מונח למות.
תמורת חטאת - העושה תמורה ומבקש להחליף את החטאת בבהמה אחרת: אף התמורה מונחת למות, שאין אפשרות להקריבה.
חטאת שמתו בעליה - האדם שהקדיש את הבהמה לחטאתו מת. אין מביאים בהמה עבור אדם אחר, והבעלים כבר איננו, ולפיכך החטאת מונחת למות.
חטאת שכיפרו בעליה באחרת - הפריש כבשה לחטאת ואבדה ממנו, הפריש כבשה אחרת והביאה לחטאת, ולאחר מכן נמצאה הראשונה. מה יעשה בה? מאוחר מדי - כבר התכפר בבהמה אחרת, ולפיכך היא מונחת למות.
חטאת שעברה שנתה - עברה עליה שנתה, והיא זקנה מכדי להיקרב כחטאת; לפיכך מונחת למות.
בחמישה מקרים אלו אין תקנה, וכך היא ההלכה: הבהמה מוכנסת לחדר עד שהיא מתה, וזהו זה.
שור הנסקל:
תרגומו המדויק של הביטוי: שור שדינו להיסקל. בהמה שהרגה אדם מישראל מעמידים אותה לדין, ושני עדים מעידים עליה. וכפי שראינו, אין הבדל בין שור לתרנגול: כל בהמה שהרגה אדם מישראל - מנהלים בה משפט, ובית הדין (סנהדרין של עשרים ושלושה) גוזר עליה עונש מוות והיא נסקלת. משנפסק דינה למיתה נחשבת היא שור הנסקל, בהמה שנועדה להיות מוצאת להורג, ומשום כך נאסרת בהנאה לחלוטין. משהתערבה באחרות, אין להקריב אף אחת מהן, שמא זו שיקריב היא שור הנסקל, ולפיכך כולן נשארות למות.
מבחינה טכנית ניתן היה להותיר אותן לרעות, בלי להכניסן לחדר בלא מאכל; אך אין נוקטים בכך מחשש תקלה: אם יישארו זמן ממושך, עלולה להיווצר תקלה והתערובת תוסיף להתערב. לפיכך ממיתים אותן מוקדם ולא מאוחר. וכך אומרת המשנה: אף אם אחד בתוך עשרת אלפים - ימותו כולם, וכולם אינם ראויים לשימוש.
מדוע אין הרוב מבטל?
הכלל הבסיסי מן התורה הוא שהולכים אחר הרוב - "אחרי רבים להטות": בתערובת שיש בה שני סוגי מרכיבים, מעמדו של כל מה שבתערובת נקבע על פי המרכיב הרובי. לפי זה, אם היו בידינו שתי עולות כשרות והתערבה בהן בהמה שלישית שאין יודעים מהי, היה מקום לומר שכל התערובת דינה כעולה כשרה. זו העמדה מדאורייתא.
מדרבנן, יש סוגים של דברים שאינם מתבטלים - שאינם יכולים לאבד את זהותם בתערובת, מפני שהם חשובים ומשמעותיים מדי בעיני חז"ל. דוגמה קלאסית לכך היא בריה, יצור שלם: כבש שלם, עז או פרה. הכבש השלם אינו מתבטל ואינו מאבד את זהותו, משום חשיבותו. לפיכך, כבש אחד שהתערב - שוב אין קובעים את מעמד התערובת כולה על פי הרוב, מפני שמעורב בה בעל חיים משמעותי זה. מכאן דברי המשנה: אף אם אחד מעשרת אלפים - אין ביטול, אין ביטול של מעמד ושל זהות אל רוב התערובת, כשמדובר בדבר משמעותי כבעל חיים שלם - חי, ואף מת לצורך העניין, אלא שכאן מדובר בבעל חיים חי. ולפיכך ימותו כולם: כולם נשארים למות בחדר בלא מאכל. אלו הם שני המקרים שבסדרה הראשונה.
המקרה השני: בהמה המותרת בהנאה אך פסולה לקרבן:
בסדרה זו הבהמה מותרת בהנאה, ואין כל הגבלה על קבלת תועלת כלכלית ממנה; אולם בהמות אלו פסולות לשמש קרבן. לפיכך, עולה שיוחדה כעולה והתערבה בכבש אחר, ואין יודעים מי מהם מי: הואיל והכבש האחר אינו ראוי להקרבה, אף אחת מן הבהמות אינה ניתנת להקרבה, ויש לפנות אל תוכנית ב' - להותיר אותן ברעייה עד שייפול בהן מום, למכרן, ובדמים לקנות תחליף חדש, עולה או כל קרבן אחר.
וזו לשון המשנה: "נתערבו בשור שנעבדה בו עברה" - שור שהוקדש לעולה או לשלמים והתערב בשור אחר שנעברה בו עבירה (ומיד נראה את רשימת העבירות). "או שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים" - או שלא נעברה בו עבירה, אלא הוא עצמו הרג אדם, אלא שאין מוציאים אותו להורג ואינו חייב סקילה בפועל.
שני המקרים הללו הם:
על פי עד אחד - עד אחד אומר: "שורו של ראובן הוא שהרג את שמעון". אין ממיתים את השור, שאין כאן שני עדים ואין מרשיעים על פי עד אחד; ואף על פי כן נאסר שורו של ראובן לשמש קרבן.
על פי בעלים - ראובן עצמו בא לבית דין ואומר: "שורי הרג את שמעון, מה עכשיו?". במקרה זה אין השור מוצא להורג, אך שוב אינו כשר לשמש קרבן.
מדוע הודאתו של בעל השור משנה את המצב? רש"י לומד שאופי הריגת השור במקרה זה הוא ביסודו קנס, עונש המוטל על ידי בית הדין, וכלל הוא "מודה בקנס פטור" - המודה מעצמו על הקנס פטור ממנו. כך למד רש"י, וכך נקט הברטנורא בעקבותיו.
תוספות תמה על כך: אין מקור לכך שהריגת הבהמה היא קנס, ומי אמר שזה עונש? הריגת הבהמה עניין אחר הוא. לפיכך למד תוספות שהטעם הוא שבעל השור עד פסול: הוא מעיד על דבר שהוא ממונו וקרוב אליו, נוגע בדבר ובעל אינטרס אישי, ואינו כשר לעדות; ולפיכך אין הודאתו מאפשרת את ההריגה. בכל המקרים הללו אין הבהמה אסורה בהנאה - אין מגבלה על קבלת הנאה ממנה - אלא שאין להשתמש בה כקרבן.
רשימת העבירות והפסולים:
"ברובע ובנרבע" - בהמה שהיתה שותפה במעשה תשמיש עם אדם: רובע - הבהמה זכר והאדם נקבה; נרבע - האדם זכר והבהמה נקבה. הדבר פוסל את הבהמה מלהיקרב. ואמנם בהמת רובע ונרבע נהרגת כשיש עדים, אך כאן מדובר במקרה שיש עד אחד בלבד, ולפיכך אינה נהרגת - ואף על פי כן אסור להשתמש בה כקרבן.
"ובמוקצה ובנעבד" - מוקצה, שפירושו הרגיל מופרשת (כמו בשבת), כאן משמעו בהמה שיועדה לשמש קרבן לעבודה זרה. עובדי האלילים מתכננים להביא את הכבש בחצות הלילה קרבן לעבודה זרה שלהם, וגוזזים אותו לשם הכנה; ומשנגזז לשם כך נפסל מלשמש קרבן לה'. נעבד - שהבהמה עצמה נעבדה: פרה שהשתחוו לה כפרה קדושה, ובכך נפסלה מלהיקרב. בדרך כלל דבר שנעבד ישירות - פסל או ספר שהשתחוו לו ועבדו אותו בעבודה זרה - יש חובה להשמידו, ואסור בהנאה; אך אין דין זה ביצורים חיים, ולפיכך פרה חיה אינה נאסרת בהנאה ואינה טעונה השמדה, אך בוודאי אינה כשרה עוד לשמש קרבן לה'.
"אתנן ומחיר" - שתי מצוות הנלמדות מפסוק אחד: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוקיך". אתנן - בהמה שניתנה לזונה כתשלום עבור שירותיה; מחיר - בהמה שניתנה בחליפין תמורת כלב, כאומר: "אחליף לך את עזי תמורת כלבך". החליפין תקפים, אך העז שהוחלפה בכלב אינה ראויה לקרבן, שדברים מגונים הם כלפי ה'. אף אלו מותרים בהנאה - ניתן למכרם ולקבל דמים - אך אין מקריבים אותם.
"ובכלאיים" - ולד שנולד מהרכבת מינים, כגון עז וכבש. דבר חריג ובלתי רגיל הוא, אך יכול להתרחש; ואם קרה כך, הוולד אינו כשר לשמש קרבן.
"ובטרפה" - בהמה שיש בה פגם קטלני העתיד להמיתה. אף היא מותרת בהנאה: ניתן למכרה למפעל דבק ולקבל דמים, או לגוי לצורך העניין, אך אסורה באכילה, ואף אין מקריבים אותה.
"וביוצא דופן" - בהמה שנולדה בדרך של ניתוח קיסרי, וכפשוטו: שיצאה מן הצד. החקלאי, בראותו שהפרה אינה מצליחה ללדת, חתך והוציא את העגל מצד האם. אין בו כל פגם ואינו פסול, אך אין להשתמש בו כקרבן, על פי הכתוב.
מה עושים בתערובת זו?
כל הדברים הללו אינם ראויים להקרבה. לפיכך לוקחים את התערובת - קרבן העולה המיועד והמאושר יחד עם הבהמה שהתערבה בו, שאין להשתמש בה כקרבן מכל הטעמים שנמנו - ומניחים אותן "ירעו עד שיסתאבו": לרעות בשדות עד שייפסלו במום, כגון ירוד (קטרקט) וכדומה. "יסתאבו" בהקשר זה משמעו שייפול בהן מום; ותרגומה המילולי של המילה, שהיא ארמית, הוא כמו טמא. ומשנעשה בבהמה מום ברור שאינה ראויה עוד להקרבה - אף שהיא מקודשת בקדושת עולה - מותר למכרה, ולקחת את הדמים שהתקבלו ממכירתה ולקנות בהם עולה חדשה.
"ויימכרו ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין" - מוכרים את שתי הבהמות משנפל בכל אחת מהן מום.
"מאותו המין": כשפודים עולה שנפל בה מום, אין הדמים שמתקבלים ממכירתה נושאים קדושה כללית ומופשטת בלבד, אלא קדושת עולה ממש. לפיכך חייב להשתמש בהם לקניית קרבן עולה חדש, ואינו יכול לקנות בהם שלמים.
"בדמי היפה שבהן": נניח שבשעה שנפלו המומים בבהמות היתה האחת שווה מאה והשנייה מאתיים. מוכר את שתיהן וקיבל שלוש מאות בסך הכול, ואולם עליו לקנות עולה אחת - בכמה? במאתיים. עליו להוציא את הסכום הגבוה מבין השתיים, שכן אם הבהמה שהיתה עולה מעיקרה שווה מאתיים, יש להשתמש בכל הסכום הזה לקניית עולה חדשה.
המקרה השלישי: תערובת בחולין תמימים:
עולה שיוחדה כעולה והתערבה בפרה רגילה: שתי פרות לפנינו, אחת עולה ואחת חולין. לפרת החולין אין כל מגבלות, והבעיה היחידה היא שאין להביאה כעולה, שמא לא היא שהוקדשה. הפתרון הפשוט: יאמר בעל העולה "אביא שתי עולות ואקדיש גם את השנייה". ואם אינו רוצה בכך, ימצא אדם אחר הרוצה להביא עולה ויאמר לו: "אחת משתי בהמות אלו היא עולתך. איני יודע איזו, אך העיקר שתקנה אחת מהן" - ואז יביאו שתי עולות, וכשמקריב הכהן את העולה יאמר: למי שהיא מיועדת, בשבילו היא.
וזו לשון המשנה: "נתערב בחולין תמימים" - אם הקרבן המיועד התערב בבהמה דומה שהיא חולין, בהמה רגילה, אזי "ימכרו חולין לצריכין אותם מין": מוכרים את בהמת החולין לאדם הזקוק לאותו סוג קרבן, ומקריבים שני קרבנות מאותו מין, והכהן יקריב מתוך מחשבה למי שהקרבן מיועד, שכך הוא צריך להיות.
וממילא זו הדרך שבה ראוי לעשות זאת, וכזכור מדין תשע ערמות - כך אמור הכהן להביא, בלי אדם מסוים בדעתו, ולפיכך אין בכך בעיה. ואולם עשויות להתעורר בעיות אחרות, כגון בעניין הסמיכה - עשיית תהליך הסמיכה והנחת המשקל על הבהמה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים של קרבן שהתערב בבהמות אחרות. תערובת בבהמה האסורה בהנאה (אחת מחטאות המתות או שור הנסקל) - ימותו כולם, אף באחד בריבוא, שכן בריה שלמה חשובה מכדי להתבטל ברוב. תערובת בבהמה המותרת בהנאה אך פסולה לקרבן (שנעבדה בה עבירה, שהמית אדם על פי עד אחד או על פי בעלים, רובע ונרבע, מוקצה ונעבד, אתנן ומחיר, כלאיים, טרפה ויוצא דופן) - ירעו עד שיסתאבו, יימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. ותערובת בחולין תמימים - ימכרו את החולין למי שזקוק לאותו מין, ויקריבו שני קרבנות מאותו מין.
את עניין הסמיכה בתערובת זו נותיר למשנה הבאה.