זבים, פרק ה, משנה יא. המסכת שלנו נחתמת ברשימה, ולרשימה יש חוט מקשר: אנשים ודברים שאין בכוחם באמת להעביר טומאה, ואף על פי כן ניתן להם הכוח לפסול את התרומה.
המשנה נפתחת במילים "אלו פוסלין את התרומה": אלו שיבואו להלן פוסלים את התרומה. אם נמדוד לפי דין תורה, כמעט אף אחד מן הפרטים שברשימה אינו פוסל תרומה; מה שעומד מאחורי כל מקרה ומקרה הוא תקנת חכמים. במסכת שבת נשמר הסיפור: חכמי אותו הדור נאספו בעלייתו של חנניה בן חזקיה בן גרון וגזרו שם שורה שלמה של גזירות, וכמה מן המקרים המובאים כאן שייכים לאותה אסיפה. פרט אחד בלבד, טבול יום, הוא מן התורה, ובו נעסוק כשנגיע אליו. כך התנא חותם את הפרק ומאסף יחד את אותם אנשים ודברים שאין בהם שום יכולת אמיתית להפיץ טומאה, ואף על פי כן קבעו חכמים שהם מקלקלים את התרומה ברגע שהם נוגעים בה, כל תקנה מטעמה ומחששה שלה.
האוכל אוכל שהוא ראשון
"האוכל אוכל ראשון". המקרה הראשון עוסק במי שאוכל אוכל שדרגתו ראשון לטומאה. אוכל מגיע לדרגה זו כשנגע בו אב הטומאה, למשל אוכל שנגע בו שרץ. מי שאוכל אוכל כזה נעשה שני לטומאה, ולכן תרומה שתגיע לידיו נפסלת. גם כאן מקור הדין בדברי חכמים ולא בתורה.
ומה הביא את חכמים לתקן כאן? ברוב הפרטים שברשימה עומד אותו חשש עצמו: הדאגה שכהן יאכל תרומה בשעה שאוכל או משקה טמאים עדיין בפיו, ואז התרומה עצמה תיטמא והכהן ימצא עצמו אוכל תרומה טמאה, בעיה חמורה. כדי להרחיק אותו מן התרחיש הזה קבעו חכמים שהתרומה פסולה מראש, כדי שהכהן לא ייקח אותה לידו כלל, שהרי היא כבר נושאת שם של טומאה.
האוכל אוכל שהוא שני
"האוכל אוכל שני". המשנה עוברת למי שאוכל אוכל שדרגתו שני לטומאה. אוכל מגיע לדרגה זו לאחר שנגע בו ראשון לטומאה, כגון אדם שנגע בשרץ ואחר כך נגע באוכל. מי שאוכל אוכל כזה נעשה בעצמו שני, ותרומה שתגיע לידיו נפסלת גם היא.
השותה משקין טמאים
"והשותה משקין טמאין". אדם השותה משקים טמאים נעשה אף הוא שני לטומאה ופוסל תרומה. שלושת המקרים הללו נשענים על אותו חשש עצמו: חכמים לא רצו שכהן יבוא לאכול תרומה שפיו שלו יטמא אותה, ולכן גזרו את גזירתם.
מים שאובין
"והבא ראשו ורובו במים שאובין". הכוונה לאדם שנכנס למים שאובים בראשו וברוב גופו. מה היה המצב? היה זה נוהג רגיל שאדם העולה מן המקווה שוטף את עצמו במים שאובין, כמו מי שמתקלח לאחר מכן. המניע מובן: מי המקווה באו מן המערות, עכורים ולא נעימים במיוחד, ואדם שיצא מהם רצה להתנקות. כל מי שטבל בימינו במקווה שלא היה בדיוק נוצץ יכול להבין את הרגשתם.
הבעיה היתה במה שהנוהג הזה עשה לתפיסתם של אנשים. בזמן חז"ל התחילו לחשוב שהמים השאובים, ולא המקווה, הם שטיהרו אותם. וברור שאין לטהרה שום קשר לנקי או מלוכלך; היא תלויה כל כולה במה שהתורה קבעה שהוא מטהר. דווקא מי המערה הלא מזמינים הם המטהרים את האדם. אלא שהציבור התבלבל והסיק שמים כאלה לא יכולים להיות מקור הטהרה, ובוודאי המים השאובים והרעננים שבהם שטפו את עצמם הם שעשו את המלאכה. כדי למנוע מן האנשים לסמוך על מים שאובים גזרו חכמים שאדם כזה טמא.
הגזירה הורחבה אף יותר, כלשון המשנה: אדם טהור לגמרי, אם ירדו על ראשו ורובו "שלשה לוגין מים שאובין", שלושה לוגים של מים שאובים, כבר פוסל תרומה שהוא נוגע בה, וכך הוא נשאר עד שיטבול במקווה כשר.
הספר
"והספר". באיזה ספר מדברת המשנה? בזמן חז"ל היה נוהג נפוץ להניח פירות תרומה באותו מקום שבו הניחו ספרי תורה, מן הסברא ששניהם קודש ושניהם ראויים למקום שמור אחד. מה שקרה בפועל היה שעכברים נמשכו אל האוכל, נכנסו לאותם מקומות גניזה וכילו את הספרים. לכן גזרו חכמים שספר פוסל את התרומה כשהם נוגעים זה בזה, בדיוק כדי שאנשים יחדלו מלהניח תרומה בצד ספרי הקודש שלהם. המילה כוללת לא רק ספר תורה אלא כל אחד מכתבי הקודש שבתנ"ך. ספר נחשב כשני לטומאה, ולכן תרומה שנגעה בו פסולה. משנקבעה ההלכה הזאת, לא היה מי שיסתכן בתרומתו ויניח אותה ליד ספרי התנ"ך שלו, והספרים ניצלו.
הידיים
"והידים". הכוונה לידיים שלא נטלו. אדם שנגע בתרומה לפני נטילה פסל אותה. ומדוע? מפני שהידיים עסקניות: אין לדעת היכן היו, ואנשים פשוט אינם עוקבים אחר כל מה שנגעו בו. לכן קבעו חכמים לסתם ידיים, ידיו של אדם רגיל שלא נטל, דרגה של שני לטומאה, הפוסל תרומה במגע. ומהי התקנה? נטילה. בנטילת ידיים הידיים שומרות על טהרתן, כל זמן שנזהר אחר כך שלא לנגוע בדבר שיטמא אותן מחדש.
טבול יום
הרשימה ממשיכה בטבול יום. זהו אדם שנטמא, בין מאב הטומאה ובין מראשון לטומאה, וכבר טבל במקווה, אלא שהטבילה לבדה אינה סוף התהליך: עליו להמתין לשקיעת החמה כדי להיות טהור לגמרי. לפיכך מי שטבל בשתיים אחר הצהריים ונגע בתרומה בכל שעה שלפני צאת הכוכבים, פסל אותה. ההמתנה הזאת היא הנקראת הערב שמש, בוא הלילה. פרט זה, בשונה משאר הפרטים, אינו מן האסיפה שבעלייתו של חנניה בן חזקיה. הוא נלמד מפסוק בחומש והוא דין תורה, ואילו שאר המקרים נוספו באותה תקנת חכמים.
אוכלין וכלים שנטמאו במשקין
סיום המשנה הוא "והאוכלין והכלים שנטמאו במשקים". אוכלים שנטמאו על ידי משקים שהיו טמאים בעצמם נחשבים שני לטומאה ופוסלים תרומה שנגעו בה. מאחורי זה עומדת גזירה רחבה יותר בעניין משקים, שנטמאים בקלות רבה, למשל משרץ; מן התורה משקים כאלה הם ראשון לטומאה. חכמים תיקנו שמשקים יטמאו בכל מקרה, אף כשלא נגע בהם יותר מסתם ידיים שלא נטלו, ודרגתם ראשון; ואוכל שנטמא ממשקים כאלה פוסל תרומה.
וחלקו השני של הלשון, "והכלים שנטמאו במשקים": כלים שנטמאו על ידי משקים טמאים. כלי שנגע בו משקה טמא מקבל אף הוא דרגה של שני לטומאה, ולכן גם הוא פוסל תרומה. שים לב שחכמים תיקנו בשני שלבים. שלב ראשון: כל משקה טמא מקבל דרגה של ראשון לטומאה. שלב שני: לאותו ראשון שנוצר מדברי חכמים ניתן כוח רב יותר מן הראשון של התורה, והוא מטמא לא רק אוכלים אלא גם כלים.
ומדוע להרחיב עד כדי כך? לשם אחידות בדיני משקים טמאים. מן התורה בדווקא, רק מעיינות הזב, ההפרשות שבגופו של זב שנידונו קודם בפרק זה, נושאים כוח כזה. חכמים רצו שכל המשקים יידונו בשווה, כדי שאנשים לא יתבלבלו, וכדי שלא יקלו ראש בכלים שנגעו במעיינות הזב. לכן קבעו שכלים נטמאים במגע כל משקה טמא, ולא רק ממעיינות הזב שנלמדו במשנה ז.
ובזאת מסכת זבים באה לסיומה. שיהיה המשך לימודכם מבורך בהצלחה רבה.