זבים, פרק ה, משנה י. חלקו האחרון של הפרק סוקר סוגי טומאה שונים ומשווה ביניהם, והמשנה שלפנינו ממשיכה בדיוק מן המקום שבו הפסיקה המשנה הקודמת: מודדת טמא אחד מול חברו, כדי שנדע בבירור מה דרגת החומרה של כל אחד ואחד.
פותחת המשנה: "בעל קרי כמגע שרץ". אדם שיצאה ממנו שכבת זרע מקבל מעמד זהה לגמרי לזה של הנוגע בשרץ. אותו אדם נטמא מחמת הקרי (וזהו הכינוי "בעל קרי"), והלכותיו מתגלות כהלכותיו של מי שנגע בשרץ: שניהם ראשון לטומאה.
מדוע בחר התנא דווקא בהשוואה זו? משום שהקישור בין בעל קרי לנוגע בשרץ עצמו נלמד מהיקש, מסמיכות הכתובים, כמובא בגמרא בשבת. ויש בצירוף הזה גם לימוד נוסף. המשנה אינה מלמדת רק למי בעל קרי דומה, אלא גם למי הוא אינו דומה. אפשר היה לחשוב שמקומו של בעל קרי לצד הזב, שהרי בשניהם מדובר בהפרשה היוצאת מן הגוף. אבל באמת הדמיון ביניהם חיצוני בלבד; אין להם מערכת הלכות משותפת. בן זוגו האמיתי של בעל קרי הוא הנוגע בשרץ.
ההמשך: "ובועל נידה כטמא מת". מי שבא על אשתו בעודה נידה מוצב באותה קטגוריה ממש כמי שנטמא במת. שניהם אב הטומאה. הנפקא מינה המעשית היא מינימום שבעת הימים: כשם שטומאת מת מחזיקה באדם שבוע שלם, כך בועל נידה מונה שבעה ימים לפני שיוכל לירד למקווה ולעלות ממנו טהור.
ואף על פי כן ההשוואה אינה מדויקת, והתנא עצמו מצביע על ההבדל: "אלא שחמור ממנו בועל נידה", בנקודה אחת בועל נידה חמור מחברו. הוא "מטמא משכב ומושב": כל מה שהוא שוכב עליו או יושב עליו נטמא ממנו, מה שאין כן במי שנגע במת. ואת היקף ההעברה הזו מגדירה המשנה כ"טומאה קלה", שדי בה "לטמא אוכלין ומשקין", להעביר טומאה לאוכל ולמשקה.
שתי המילים הללו, "טומאה קלה", נושאות משמעות ממשית. כאשר זב שוכב או יושב על דבר, אותו דבר עצמו נעשה אב הטומאה. משכב ומושב שנטמאו כך מבועל נידה אינם מגיעים לדרגה זו לעולם; הם עוצרים בדרגת ראשון לטומאה. התוצאה היא שהם אכן מטמאים אוכלין ומשקין, אבל אדם או כלי הנוגעים בהם נשארים טהורים.
נמצא שהמשנה מותירה בידינו שתי משוואות נקיות ותיקון אחד מדוקדק: בעל קרי נמדד כנגד השרץ, בועל נידה נמדד כנגד הנוגע במת, ובועל נידה חמור במקצת, שכן משכבו ומושבו נושאים טומאה, אך בצורתה הקלה בלבד.