זבים, פרק ה, משנה ח. משניות הפרק הזה עוסקות במעין חשבון: בהינתן אב טומאה מסוים, כמה שלבי טומאה נוספים יכול האדם שנטמא ממנו להעביר הלאה? האבות שנידונו עד כאן היו אבות הטומאה שטומאתם מגיעה לאדם דרך מגע, נגיעה גופנית פשוטה, ומשאירים אותו טמא בדרגה שאף בגדיו נטמאים עמו. משנתנו עוברת למשפחה שנייה של אבות הטומאה, כאלה שאף הם מותירים את האדם בכוח לטמא בגדים, אלא שהם פועלים בלא נגיעה כלל.
מרכב הזב
פתח המשנה: "הנושא את המרכב". מרכב הוא אוכף, כלי שנעשה כדי לרכוב עליו. כשזב יושב על כלי כזה הוא נותן בו טומאת מדרס, והוא נעשה מרכב הזב, אוכף שטומאת הזב עליו. כל זה נתבאר כבר בפרק השני של מסכתנו. מרכב הזב הוא אב הטומאה, והוא מטמא כל המגביהו או הנושא ממשקלו; וכל זמן שהוא עושה כן, אף בגדיו מקבלים ממנו טומאה.
הלשון כאן מדויקת. "לשאת" את המרכב כולל גם נשיאת משקלו בלי להזיזו ממקומו, שהרי מרכב הזב מטמא במשא, בכך שנושאים אותו. די אפוא בהחזקתו באוויר כדי לטמא את האדם ולהשאירו בכוח להעביר טומאה לבגדים.
מקרה שני בעקבותיו: "הנישא עליו", מי שנשוא על האוכף, כלומר אדם הדורס בעצמו מדרס על אותו מרכב הזב. אף הוא מקבל טומאה, וכל זמן שהוא שם גם בגדיו נטמאים ממנו.
ושלישי: "והמסיטו", המזיזו. הכוונה לאדם המניע אותו בלי לנגוע בו ובלי לשאתו, כגון שדוחפו במקל. די בהנעה בלבד כדי שתאחז בו הטומאה.
מטמא שנים ופוסל אחד
על שלושתם פוסקת המשנה "מטמא שנים ופוסל אחד". אין הבדל אם נשא את האוכף, ישב עליו או הסיטו: בכל אחד מן המקרים דינו כאדם שנטמא מאב הטומאה ושעדיין מטמא בגדים. בגדים וכלים שיטפל בהם נעשים ראשון לטומאה; אותם כלים עושים אוכל שני לטומאה; ואוכל כזה, כשלישי, פוסל תרומה. שני שלבי טומאה ואחריהם שלב של פסול.
ומוסיפה המשנה: "פירש, מטמא אחד ופוסל אחד". מן הרגע שנפרד מן האוכף, בטל כוחו לטמא בגדים, שהרי נפסק החיבור למקור טומאתו. מה שנשאר בו הוא רק דרגת מי שנטמא מאב הטומאה, כלומר ראשון לטומאה. בדרגה זו הוא עושה אוכל שני לטומאה, ואותו אוכל פוסל כל תרומה שיפגוש.
נבלה
אחר כך אומרת המשנה: "הנושא את הנבלה". נבלה היא גופת בהמה או חיה שמתה, ואין מין הבהמה משנה: טהורה או טמאה, הטומאה אחת, ואילו בשר שנשחט כהלכה הוא מובן עניין אחר לגמרי. כל הנושא נבלה כזו נטמא, וכל זמן שהמשא עליו הוא מעביר טומאה לבגדים, ואף לבגדים שעליו ממש.
מי חטאת
המקרה האחרון שבמשנה הוא הנושא "מי חטאת שיש בהן כדי הזיה", מי טהרה בשיעור הראוי להזאה. יש כאן צורך בביאור. תקנתה של התורה לטומאת מת, הטומאה הבאה מגוף אדם שמת, בין שנטמאו בה אנשים ובין שנטמאו כלים, היא הזאה: מזים על הטמא מים שנתערב בהם אפר פרה אדומה. נוזל זה נקרא מי חטאת, וגם מי נדה, מי הזיה. למעשה היו לוקחים אגודת אזוב, טובלים את ראשי הגבעולים במים, ומתיזים את הטיפות הנתלות בהם על האדם או על הכלי הצריכים טהרה.
משנתנו עוסקת אפוא בשיעור מים כזה המספיק להזאה כזו. כל הנושא או מסיט מים בשיעור הזה נטמא, וכל זמן שהם עליו אף בגדיו נטמאים על ידו.
אותו חשבון עצמו חל בשני המקרים האחרונים האלה: "מטמא שנים ופוסל אחד", שני שלבי טומאה ואחד של פסול, כדרך שנתבאר למעלה. וכן "פירש, מטמא אחד ופוסל אחד": משנפסק החיבור, דינו ראשון לטומאה, מטמא דרגה אחת ופוסל את הבאה אחריה, עושה אוכל שני לטומאה, ואותו אוכל פוסל תרומה הבאה במגע עמו.