זבים, פרק ה, משנה ז. המשניות שבחצי השני של הפרק עוסקות במידת ההתפשטות של כל טומאה: כמה דרגות טומאה אדם נושא עמו, ועד היכן נמשכת השרשרת עד שאין בה אלא כוח לפסול תרומה בלבד. משנתנו מביאה את אותו חשבון עצמו לגבי מיני היוצא מן הזב ולגבי דם הנידה.
פותחת המשנה: "הנוגע בזובו של זב וברוקו ובשכבת זרעו ובמימי רגליו ובדם הנידה", מי שנגע בזובו של זב, ברוקו, בשכבת זרעו, במימי רגליו ובדם הנידה. בכל אחד מאלה נאמר דין אחד: "מטמא שניים ופוסל אחד", מטמא שניים ופוסל אחד.
מעיינות הזב
מיני יוצא אלו נקראים מעיינות הזב, ה"מעיינות" של הזב. מבחינה הלכתית דרגתם אב הטומאה, ובאב הטומאה יש כוח של מטמא אדם לטמא בגדים: הוא מטמא את האדם בדרגה שהאדם עצמו מעביר טומאה לבגדים. לפיכך מי שנוגע באחד מהם לא רק קיבל טומאה לעצמו; כל זמן שהנגיעה נמשכת, נגררים עמו גם הבגדים שעליו.
מטמא שניים ופוסל אחד
לשון זו מתאימה למה שלימדו המשניות הקודמות באב הטומאה, וכך נמנה החשבון. בגדיו, וכן כל כלי שהוא נותן בו יד, נעשים ראשון לטומאה. כלי כזה עושה את האוכל שנגע בו שני לטומאה. אוכל בדרגה זו, שהוא שני, אינו מטמא תרומה אלא פוסל אותה בלבד ומשאירה שלישי. נמצא שנולדו כאן שתי דרגות טומאה אמיתיות, ראשון ושני, ואחריהן דרגה אחת שאין בה אלא פסול, השלישי שבתרומה. מכאן: שניים מטמא, אחד פוסל.
פירש: משעה שהניח
ממשיכה המשנה: "פירש, מטמא אחד ופוסל אחד", משפירש מהם, מטמא אחד ופוסל אחד. ברגע שנפסקה הנגיעה בטל כוחו לטמא בגדים, והוא עומד במעמד הפשוט של כל מי שנגע באב הטומאה, ראשון לטומאה. בדרגה זו הוא עושה את האוכל שני לטומאה, ואוכל בדרגה זו הולך ופוסל כל תרומה שהוא פוגש. אחד מטמא ואחד פוסל, בדיוק כפי שביארה המשנה שלפני שלנו.
נגיעה, היסט ומשא
עוד אומרת המשנה: "אחד הנוגע ואחד המסיט", נגיעה והיסט שווים כאן; בין שנגע במשקין ובין שהסיטם, אין הדין משתנה. מחוץ לכלל נשאר הנושא בלבד: מי שאינו אלא סובל את מעיינות הזב, בלי להסיטם כלל, נשאר טהור.
דעת מיעוט חותמת את המשנה: "רבי אליעזר אומר אף הנושא", אף הנושא אותם נמנה ברשימה. אלא שהגמרא מעמידה את הלשון על "והוא שנושא": אין הכוונה שהנושא נוסף פשוט למקרי הנגיעה וההיסט, אלא שנשיאה בלא היסט כלל נחשבת אף היא כנגיעה, וזאת רק במצב מסוים אחד, כשהאדם למטה והמשקין מונחים למעלה ממנו. באופן זה בלבד היה רבי אליעזר מטמאו ונותן בו כוח להעביר טומאה. ואין ההלכה כדעתו.
נמצא שמשנתנו פורשת את דין מעיינות הזב במלואו: אב הטומאה לכל דבר, מטמאים בנגיעה ובהיסט כאחד, מולידים שתי דרגות טומאה ועוד שלישית של פסול כל זמן שהנגיעה נמשכת, וחוזרים למעמד של ראשון לטומאה פשוט מיד כשנפסקה הנגיעה.