זבים, פרק ד משנה ז, המשנה האחרונה של הפרק הרביעי. כל הפרק עסק בשאלה כמה ממשקלו של הזב צריך להישען על חפץ, או כמה תנועה עליו לגרום לו, כדי שאותו חפץ ייטמא. משנתנו חותמת את הדיון בשורה של מקרים מעשיים: מיטה, בהמה שרוכבים עליה, ושני סוגי מכבשים.
ארבע טליות תחת רגלי המיטה
המשנה פותחת: "היה יושב על גבי המיטה", זב שהתיישב על המיטה, ותחת ארבע רגליה, אחת תחת כל רגל, מונחות ארבע טליות, "וארבע טליות תחת ארבע רגלי המיטה". הדין הוא "טמאות": כל אחת ואחת מהן נטמאת. המשנה מנמקת: "מפני שאינו יכול לעמוד על שלש", שהמיטה אינה יכולה לעמוד על שלוש רגלים בלבד. נטול אחת מהן, והמיטה כולה נופלת. מכאן שכל אחת מארבע הרגלים נושאת ממש חלק ממשקל הזב, ולכן כל טלית שתחתיה נחשבת כמי שנשאה אותו.
"רבי שמעון מטהר." לדעת רבי שמעון כל הטליות נשארות טהורות. טעמו: אף אחת מארבע הרגלים אינה נושאת את רוב המשקל, ולכן אין לומר על שום טלית בודדת שנשאה את הזב באמת. אין הלכה כדעתו, וארבע הטליות טמאות.
ארבע טליות תחת רגלי הבהמה
"היה רוכב על גבי בהמה", עתה עובר הדיון לזב הרוכב על בהמה העומדת במקומה, וטלית פרושה תחת כל אחת מרגליה, "וארבע טליות תחת ארבע רגלי בהמה". כאן הדין "טהורות", הטליות נשארות טהורות, "מפני שהיא יכולה לעמוד על שלש", שהבהמה, שלא כמיטה, יכולה בהחלט לעמוד על שלוש רגלים. כל רגל בודדת אינה אלא מסייעת לשלוש האחרות, וסיוע כזה, שהוא עזר ולא צורך, אינו נחשב נשיאת הזב, והטליות שתחתיה בטהרתן.
המשנה ממשיכה: "היתה טלית אחת", אם טלית אחת פרושה תחת שתי הרגלים הקדמיות, "תחת שתי ידים", או תחת שתי הרגלים האחוריות, "תחת שתי רגלים", או תחת יד אחת ורגל אחת, "תחת יד ורגל". הדין "טמאה". הבהמה אינה יכולה לעמוד על שתי הרגלים הנותרות, ולכן הזוג העומד על אותה טלית נושא בפועל את עיקר משקלו של הזב, וזה די כדי לטמאה.
"רבי יוסי אומר": רבי יוסי מחלק בין סוגי הבהמות. בסוס הוא אומר "הסוס מטמא ברגליו", הטומאה עוברת דרך רגליו האחוריות, ולכן טלית המונחת תחת רגלו האחורית של סוס שזב רוכב עליו נטמאת. ובחמור, "והחמור בידיו", הטומאה עוברת דרך הרגלים הקדמיות, ולכן בזב הרוכב על חמור נטמאת הטלית שתחת היד. הטעם הוא אופן עמידתן: "שמשענת הסוס על רגליו", הסוס מטה את משקלו לאחור על רגליו האחוריות, "ומשענת החמור על ידיו", והחמור נשען קדימה על רגליו הקדמיות. אולם אין הלכה כרבי יוסי.
קורת בית הבד
המשנה עוברת לבית הבד: אם ישב הזב "על קורת בית הבד", על קורת הכבישה, אז "כלים שבעקל, טמאין", הכלים שבעקל נטמאים. רש"י מפרש שהעקל הוא הסל הקלוע המחזיק את הזיתים הכתושים תחת הקורה, שממנו נסחט שארית השמן. הרמב"ם מתאר דבר אחר: טבעת כמין חומה נמוכה המוקפת סביב הזיתים כדי להחזיקם יחד על משטח הבד בשעה שהקורה כובשת עליהם. לפי שני הפירושים ההיגיון אחד: הזב מניח את כל משקלו על הקורה, והמשקל הזה נמסר הלאה אל כל הנכבש תחתיה.
מכבש של כובס
"על המכבש של כובס": עתה יושב הזב על מכבש של כובס, שני הלוחות הכובשים את הבגדים ומשטחים אותם. כאן הדין "כלים שתחתיו, טהורין", הבגדים הנתונים בתוכו נשארים טהורים, שכן מושבו אינו אלא בשפת המכשיר, ואין כל משקלו יורד על הבגדים שמתחת. "רבי נחמיה מטמא", רבי נחמיה מטמא אותם.
טעמו של רבי נחמיה הוא שאף היושב על השפה, מתוך עבודתו במכבש, מעמיס עליו את משקלו. אין הלכה כרבי נחמיה: ברוב המקרים המכריע אין אדם מטיל את כל משקלו על אותו מקום, ולכן הבגדים שבתוכו נשארים טהורים.
בזה מסתיים הפרק הרביעי של מסכת זבים.