זבים, פרק ה, משנה ו. משנתנו מניחה לרגע את פרטי המשכב והמושב ושואלת שאלה רחבה יותר: כשאדם בא במגע עם אחד ממקורות הטומאה החמורים, עד כמה רחוק מגיעה שרשרת הטומאה שהוא עצמו מוליך?
וכך לשון המשנה: "הנוגע בזב ובזבה, ובנדה, וביולדת, ובמצורע", כלומר הנוגע באחד מחמשת אלו: הזב והזבה, הנדה, היולדת (אשה בימים שלאחר הלידה), והמצורע; והמשנה מוסיפה סוג מגע שישי, "במשכב ובמושב", הנוגע במשכב שאחד מהם שכב עליו או במושב שאחד מהם ישב עליו. בכל המקרים האלה הדין אחד: "מטמא שנים ופוסל אחד", מטמא שתי דרגות נוספות וגורם לדרגה שלישית להיפסל.
נפרק את הדברים. כל זמן שאדם זה נוגע במקור הטומאה, רואים אותו כמחובר אליו, כחלק ממנו, והוא עצמו נחשב אב הטומאה. משום כך פעולתו מרחיקה לכת כל כך: לא רק שהוא נטמא, אלא גם הבגדים שעליו והכלים שבידו נטמאים עמו. כאב הטומאה הוא עושה את מה שהוא נוגע בו ראשון לטומאה; אותו ראשון עושה אוכל שני לטומאה; ותרומה בדרגה שלאחר מכן נפסלת כשלישי לטומאה. אלו הם ה"שנים" שהוא מטמא וה"אחד" שהוא פוסל.
ממשיכה המשנה: "פירש, מטמא אחד ופוסל אחד". משנפרד מן הזב או מן הנדה ואינו נוגע בהם עוד, מתקצר טווח פעולתו. עתה הוא ראשון לטומאה, ולפיכך הוא עושה אוכל חולין שני לטומאה, ותרומה נפסלת כשלישי לטומאה. דרגת טומאה אחת שהוא מטמא, ודרגה אחת שהוא פוסל. אלו מושגים שכבר פגשנו במסכתנו, וכאן הם מיושמים על רגע המגע ועל הרגע שלאחריו.
סיומת המשנה מרחיבה את סוגי המגע שגורמים לתוצאה זו: "אחד הנוגע ואחד המסיט", בין שנגע במקור הטומאה ובין שהסיטו, "ואחד הנושא ואחד הנישא", בין שנשא אותו ובין שנשאהו הוא. כל אחת מארבע הזיקות האלה שוה לחברתה. אין זה משנה אם הדבר הנידון זז בפועל, ואין זה משנה אם משקל כלשהו נח עליו; בכל מקרה יוצא האדם משם עם אותו כוח להוליך טומאה בדיוק כפי שלימדה המשנה, כך שאוכל חולין שהוא נוגע בו נטמא בדרגתו, והתרומה נפסלת מלהשתמש בה. המשנה מכנסת את כל סוגי המגע הללו לדין אחד, וכל אחד מהם מוליד בדיוק את אותה שרשרת טומאה.