זבים, פרק ד, משנה ו. הפרק הזה עוסק בטומאה שהזב מטמא בהיסט, כלומר בהזזה ובטלטול של דבר גם בלי נגיעה, ומשנתנו ממשיכה במקרה של כף מאזניים: זב יושב בכף אחת, ודבר אחר בכף שכנגדו.
פותחת המשנה: "הזב בכף מאזניים", זב שנמצא בכף אחת של המאזניים, "ואוכלין ומשקין בכף שנייה", ואוכלין ומשקין בכף שמנגד לו, "טמאין", הרי הם טמאים. דרגתם היא ראשון לטומאה. ומה גרם לכך? היסטו של הזב. משקלו מוריד את הכף שלו ובכך מגביה ומזיז את הכף שכנגד, וכיוון שהזב הניע דבר, די בכך לטמאו. וכאן צריך דיוק: אין לפנינו מדרס. מדרס חל רק על דברים שתפקידם לשבת או לשכב עליהם, וכיכר לחם או כוס יין אין להם תפקיד כזה כלל.
החלק השני של ההלכה הופך את המקרה. "ובמת", כשהמת נמצא בכף אחת, "הכל טהור", אין דבר בכף שכנגד מקבל טומאה, "חוץ מן האדם", למעט אדם בלבד. תניח בכף השנייה כל מה שתרצה: מיטה, כיסא, לחם, שמן, כל כלי שיהיה. הוא נשאר טהור, וזה נכון גם כאשר המת כבד מכל השאר, כך שהמת עצמו הוא זה שמגביה. הטעם פשוט: המת אינו מטמא בהיסט. טומאתו צריכה או נגיעה ממש או טומאת אוהל, כלומר להיות תחת גג אחד עם המת.
יש יוצא מן הכלל אחד, והוא "חוץ מן האדם", אדם. אדם שמזיז מת נטמא בעצם הנשיאה וההזזה. לפיכך אדם שיושב בכף השנייה, שלא נגע במת אף באצבע אחת, בכל זאת טמא, שהרי דרך פעולת המאזניים הוא הזיז אותו.
כאן עורכת המשנה מאזן דו צדדי: "זה חומר בזב מבמת", זהו צד שבו הזב חמור מן השניים, "וחומר במת מבזב", ויש גם צדדים שבהם המת חמור מן הזב. יש חומרות המיוחדות לטומאת הזב ואין להן מקבילה במת, ויש חומרות המיוחדות לטומאת המת ואין להן מקבילה בזב.
חומרתו של הזב
המשנה מפרטת את צדו של הזב: "שהזב עושה משכב ומושב", הזב עושה משכב ומושב ממה שנמצא "מתחתיו", ודבר כזה ממשיך "לטמא אדם ולטמא בגדים", לטמא אדם ולטמא בגדים. כל דבר הראוי לשכיבה או לישיבה שנמצא תחתיו מקבל טומאת מדרס, ואין צורך בנגיעה בין הזב לאותו דבר. מי שנוגע אחר כך במשכב הזה או מגביה אותו נטמא, וכל זמן שהוא מחובר אליו הוא מעביר טומאה גם לכלים וגם לבגדים. תאר לעצמך את הזב שוכב על עמוד גבוה של כרים, או על תל של מעילים: העליון, התחתון וכל שכבה שביניהם, כולם נטמאים, כל אחד מהם מטמא אדם, ואותו אדם מטמא את בגדיו.
עוברת המשנה למה שנמצא מעליו: "ועל גבו מדף", כל מה שמעל הזב נעשה מדף. אלף דברים שנערמו עליו בכלל, וגם דברים שאין להם שום קשר לישיבה ולשכיבה. אלא שכוחו של המדף הזה חלש בהרבה. אין הוא אלא ראשון, והישגו מגיע "לטמא אוכלין ומשקין", לטמא אוכלין ומשקין בלבד, ואדם וכלים אינם נטמאים ממנו. השווה זאת למשכב ומושב שתחתיו, שהם כן מטמאים אדם ובגדים. וכל זה, אומרת המשנה, "מה שאין המת מטמא", דבר שהמת אינו עושה.
במה שונה המת
במת התמונה שונה לגמרי. דברים שנמצאים מעליו או מתחתיו אינם נטמאים כלל; רק מה שנוגע במת ממש נטמא. נניח שכמה כלים מונחים בשורה בסמוך לו: המת, שהוא אב הטומאה, מטמא את הכלי האחד שהוא נוגע בו, והכלי הזה נעשה ראשון, ואילו הכלים שעומדים אחריו נשארים טהורים. שכבה על שכבה של טומאה עוברת רק במשכב ומושב; כלי, לעומת זאת, אינו נטמא אלא מאב הטומאה.
חומרתו של המת
כאן מתגלה המת כחמור מן השניים. טומאתו עוברת דרך אוהל, כך שאדם וכלים שתחת גג אחד או כיסוי אחד עמו נטמאים. והוא "ומטמא טומאת שבעה", מטיל טומאת שבעה: כל הנוגע במת או נושאו נשאר טמא שבעה ימים שלמים. וזה "מה שאין הזב מטמא", דבר שהזב אינו עושה. טומאתו אינה נמשכת פרק זמן כזה, וטומאת אוהל אין לה בו שום שייכות.
ובכן, המשנה מותירה לנו תמונה מאוזנת: הזב מגיע לדברים שלא נגע בהם כלל, מעליו ומתחתיו, והמת מגיע רק למה שנוגע בו, אך בחומרה של אוהל ושל שבעה ימים שאין לזב כלל.