זבים, פרק א, משנה ו. כל הפרק הראשון של מסכת זבים סובב סביב מניין הראיות והימים שבהם אירעו, שכן החשבון הוא שקובע אם האדם טמא בלבד או שהוא זב גדול החייב בקרבן. המשנה האחרונה של הפרק לוקחת את החשבון הזה אל השעה המעורפלת ביותר של היום: בין השמשות, אותה שעה שאין בידינו לומר בוודאות אם עדיין אנו ביום זה או שכבר נכנסנו ליום שאחריו.
המקרה והקושי
המקרה שלנו פותח באדם שהיו לו שתי ראיות: אחת "אחת היום", ראיה רגילה בתוך היום, ואחריה שניה "בין השמשות". במה הבעיה? פשוט מאוד: אין בידינו לקבוע את זמנה של הראיה השניה. האם בין השמשות שייך ליום שנגמר או ללילה שמתחיל? ולפי זה, האם מניין הימים שלנו הוא שניים או שלושה? שהרי אם ראיית בין השמשות התחילה לפני הקו והמשיכה לאחריו, אפשר לייחס אותה לשני ימים נפרדים, וכשמצרפים אליה את הראיה של היום, הסך מגיע לשלושה.
כשההשתרעות ודאית
קובעת המשנה: "אם ידוע שמקצת הראיה מהיום ומקצתה למחר, ודאי לקרבן ולטומאה": אם ידוע שמקצת הראיה היתה של היום ומקצתה של יום המחרת, ויש לנו גם ראיה ביום הסמוך, הרי הוא חייב בקרבן בוודאי וטמא בוודאי, שכן יש כאן שלושה ימים.
שימו לב מה מלמדנו הדבר. ראיית בין השמשות לא היתה ארוכה כלל; ראיה רגילה היתה, ולא כאותה ראיה מרובה שנמנית מחמת אריכותה. ואף על פי כן, מאחר שנפלה על שני פרקי זמן, היא נחשבת לשני ימים ונמנית כשתיים.
כשההשתרעות מסופקת
ממשיכה המשנה: "אם ספק שמקצת הראיה מהיום ומקצתה למחר": אם אין אנו יודעים אם אכן נמשכה הראיה על שני הימים, או שכולה נפלה באחד מהם. כאן הדין מתחלק: "ודאי לטומאה, ספק לקרבן". טמא הוא בוודאי, שהרי שני ימים יש כאן בכל אופן שנפשוט את הספק. אבל לענין הקרבן אנו בספק, שאין בידינו לדעת אם הגענו ליום השלישי, ולקרבן נצרכים שלושה ימים.
ומה עושה הוא למעשה? מביא את הקרבן, אלא שכתב הרמב"ם שאינו אוכל ממנו, שהרי חיובו עצמו אינו אלא אפשרות.
בין השמשות בשני ימים
המקרה שבו נחתם הפרק הוא אדם שראה בשני ימים רצופים, "שני ימים", וכל אחת מהראיות היתה בין השמשות. כאן מכריזה המשנה שהוא "ספק לטומאה ולקרבן": מסופק לשני הצדדים. והכל תלוי בשאלה היכן ממקמים אנו את רגעי בין השמשות הללו. כל בין השמשות עשוי להיות סופו של היום היוצא או תחילתו של היום הנכנס, וממילא אם מקצת מכל ראיה נפלה מכאן ומכאן לקו החוצה, יוצאים שלושה ימים ויש חיוב קרבן. ולחלופין, אפשר שיפלו באופן שהימים אינם מצטרפים, ואז אף שני הימים הדרושים לטומאה חסרים. (שלושה ימים הם המקסימום במקרה זה; אין דרך להגיע לארבעה.) ומאחר שלשאלה אין הכרעה, נשארים גם טומאתו וגם קרבנו בספק.
והמשפט האחרון: "אחת בין השמשות, ספק לטומאה": אם היתה ראיה אחת בלבד, בבין השמשות, הספק נוגע לטומאתו לבדה, אם היו כאן שני ימים. קרבן אינו בגדר שאלה כלל.
הנפקא מינה למעשה במקרים האחרונים היא שכל מה שאדם כזה נוגע בו, שוכב עליו או יושב עליו נשאר במצב לא מוכרע, טמא מספק, ויש לנהוג בו בהתאם. הפרק שנפתח במניין מדוקדק נחתם בהודאה שבין השמשות לא תמיד יניח לנו להשלים את החשבון.