זבים, פרק ה', משנה ה'. הפרק ממשיך לברר את דרכי הטומאה של הזב, ובמיוחד את טומאת משכבו ומושבו, כלומר הכלים שהוא שוכב או יושב עליהם. משנתנו מחדדת שאלה אחת מסוימת: כאשר אדם נמצא על גבי כלי כזה רק בחלקו, האם הטומאה עוברת או לא?
שני תנאים כבר נקבעו קודם. הראשון: רק דבר שראוי למשכב או למושב יכול להיעשות משכבו ומושבו של זב. השני: הכלי מקבל את המעמד הזה רק כאשר הזב מטיל עליו את רוב כובד גופו. אותה מידה בדיוק קובעת גם בשלב הבא: אדם טהור שנשכב או יושב אחר כך על אותה מיטה או שרפרף מקבל את טומאתם רק אם רוב כובד גופו נסמך עליהם. כל הדינים במשנה זו הם יישום של אמת המידה האחת הזאת.
הבבא הראשונה אומרת: "הטמא על מקצת המשכב", הזב נמצא רק על חלק קטן מן המשכב, "והטהור על מקצת המשכב", וגם הטהור נמצא רק על חלק קטן ממנו, והדין הוא "טמא". הזב תפס לא יותר מפיסה קטנה מן הכלי, וגם הטהור תפס לא יותר מפיסה קטנה, ואף על פי כן הטהור נטמא. הטעם נעוץ במה שאותה פיסה נושאת. אף שרק פינה אחת של המיטה מנוצלת, הפינה הזאת נושאת אדם שלם. כל כובד גופו של הזב לחץ עליה, וזה מספיק כדי לעשות את הכלי משכב, ואחר כך כל כובד גופו של הטהור לחץ עליה, וזה מספיק כדי שיקבל את הטומאה.
ולעומת זאת המצב ההפוך: "מקצת טמא על המשכב", רק חלק מגופו של הזב על המשכב, "ומקצת טהור על המשכב", וגם מן הטהור רק חלק נסמך עליו, והדין "טהור". כאן הזב מניח על המיטה רק חלק מגופו ורוב כובדו נשען במקום אחר, וגם הטהור סומך עליה רק חלק מגופו. שום דבר אינו עובר. הכלי מעולם לא נשא את רוב הזב, ולכן כלל לא נעשה משכב, וכל מי שנשען עליו לאחר מכן נשאר בטהרתו.
הלימוד היוצא משתי הבבות יחד הוא כלל אחד וברור: לא אחוז הכלי שאתה תופס הוא הקובע, אלא אחוז גופך שהכלי נושא. פיסת עץ קטנה הנושאת אדם שלם היא משכב; ספסל גדול הנושא חלק מאדם אינו משכב.
כשקוראים את שני החלקים זה מול זה מתקבלת מידה חדה אחת. מה שקובע אינו כמה מן הכלי אתה תופס, אלא כמה מגופך הכלי מחזיק. קרש צר שנושא אדם שלם דינו משכב; מיטה רחבה שנושאת חלק מאדם אינה משכב.
ומכאן עוברת המשנה למצב חדש: "וכן כיכר של תרומה", כיכר לחם של תרומה, שהיא "נתון על גבי משכב", מונחת על גבי משכבו של הזב, "והנייר ביניהם", וגיליון נייר מפריד בין השניים, והדין "בין מלמעלה בין מלמטה, טהור". דק ככל שיהיה, הנייר הזה מכריע את הדין. אין הבדל אם הכיכר מונחת למעלה והנייר מתחתיה או להיפך; החציצה מונעת מן הכיכר לקבל טומאה, והתרומה נשארת בטהרתה.
המשנה מסיימת במקרה מקביל ובמחלוקת: "וכן באבן המנוגעת, טהור, ורבי שמעון מטמא". הרי אבן המנוגעת, אבן מבית שנגעה בו צרעת, המונחת יחד עם כיכר של תרומה, בין שהאבן למעלה מן הכיכר ובין שהיא למטה ממנה, והנייר מפריד בין השניים. אף כאן אומרת המשנה שהנייר החוצץ מגן, והתרומה נשארת בטהרתה.
רבי שמעון חולק ומטמא את הכיכר. לדעתו אבן המנוגעת נושאת טומאה חמורה יותר, כטומאת מת, ולכן היא מטמאת בדרך של אוהל, שמאהיל על מה שמונח עמה, וגיליון נייר דק אינו עוצר טומאה כזאת. זהו כוח העברה חזק יותר ממה שעסקנו בו עד כה בעניין הזב ומשכבו. ואולם ההלכה אינה כרבי שמעון: אבן המנוגעת אינה מטמאת בכוחה של טומאת מת, ובמקרה של משנתנו כיכר התרומה נשארת טהורה.