זבים, פרק ד, משנה ה. הכלל העומד ביסוד המשנה הזו צריך להיות ברור לנו לפני שנתחיל: כדי שחפץ ייעשה אב הטומאה מחמת טומאת משכב ומושב (מדרס), עליו לשאת בפועל את משקלו של הזב, ולמעשה את רוב משקלו. מגע גרידא בזב עושה פחות מזה: הוא עושה את החפץ ראשון לטומאה. משנתנו מיישמת את העיקרון הזה בשתי תמונות שונות מאוד זו מזו: ערימת בגדים וזוג כפות מאזנים.
וכך לשון המקרה הראשון שבמשנה: "עשר טליות זו על גב זו, ישן על גבי העליונה, כולן טמאות". עשר טליות מונחות שכבה על שכבה, והזב שוכב לישון על הטלית העליונה שבערימה. הדין: כולן טמאות. מדוע תיטמא הטלית התחתונה, והלא הזב לא נגע בה כלל? מפני שהלחץ עובר הלאה. משקל גופו של הזב אינו נבלע בטלית האחת שתחתיו; הוא ממשיך ויורד דרך שכבה אחר שכבה, וכל שכבה ושכבה נושאת אותו בתורה. נמצא שכל אחת מעשר הטליות נחשבת חפץ שנשא את משקלו, וכל אחת נעשית אב הטומאה מחמת מדרס. ואל תטעה אותנו המילה "ישן", כאילו השינה היא העיקר. הישיבה מולידה בדיוק את אותה תוצאה, שאין ההלכה תלויה אלא בשאלה אחת: האם החפץ נושא את משקל הזב.
מערימת הבגדים עוברת המשנה למערכת שונה לגמרי: "הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו". תאר לעצמך מאזנים של שתי כפות. בכף אחת יושב הזב עצמו; מולו, בכף השנייה, מונחים חפצים המיוחדים לשכיבה ולישיבה. התוצאה כאן אינה קבועה, שהרי מאזנים יכולים לנטות לכאן ולכאן, וההלכה הולכת אחר הכף הכבדה יותר.
אם כף הזב שוקעת למטה, החפצים שכנגדו נשארים טהורים לעניין מדרס. משקלו ירד על כפו שלו ולא עליהם; הם לא נשאו אותו כלל, ובלי שנשאו אותו אין מדרס. אף על פי כן אינם נפטרים לגמרי: מפני שהזב הגביה אותם ונשא אותם, הרי הם נעשים ראשון לטומאה, בדיוק כמו שאמרנו בפתיחה לגבי מגע בזב.
וזה הדין: "כרע הזב, טהורין. כרעו הן, טמאין". אם כף הזב היא היורדת, החפצים שכנגדו נשארים טהורים; ואם כפם היא היורדת, הם טמאים. חציו השני של הדין הופך את הכול. כשמשקל המשכב והמושב מכריע את הזב וכפם שוקעת, כפו שלו מתרוממת מן הארץ, ומה שמחזיק אותו למעלה הוא בדיוק אותו משא. הם אלה המחזיקים אותו באוויר. וחפץ הנושא את משקל הזב בדרך זו מקבל טומאת מדרס.
רבי שמעון מעמיד תנאי בחציו השני של הדין: "ביחיד, טמא; במרובין, טהור, שאין אחד נושא את רובו". חפץ אחד בפני עצמו נטמא; ריבוי חפצים יחד נשארים טהורים, שהרי אין אף אחד מהם נושא את רוב משקלו.
דבריו הם המשך טבעי של הכלל היסודי. כשיש משכב אחד בכף שכנגד הזב וכף זו שוקעת, אותו חפץ יחיד לבדו נושא את משקל הזב, רובו נשען עליו, והוא נטמא. אבל אם הכף מלאה חפצים רבים כאלה, כמה משכבות יחד, וכף המשא היא היורדת, אף שהקבוצה כולה נושאת את הזב, כל חפץ בפני עצמו נושא רק את חלקו. וכיוון שאין אחד מהם נושא את רובו, סובר רבי שמעון שכולם נשארים טהורים ממדרס.
ראוי לציין שאין ההלכה כדברי רבי שמעון שבסוף המשנה.
העולה ממשנה זו הוא תמונה אחת עקבית. משקל הלוחץ ויורד דרך ערימת טליות מגיע לכל שכבה ושכבה, ולפיכך כל שכבה נטמאת. משקל שבמאזנים מטמא רק את הצד שנושא באמת את הזב ומחזיקו, ואף אז, לדעת רבי שמעון, רק כשחפץ יחיד הוא הנושא.