זבים פרק ה משנה ד: מקצת הטמא הנשען על הטהור

זבים, פרק ה, משנה ד. משנתנו בוחנת מה קורה כאשר אדם טמא ואדם טהור באים ונשענים זה על זה, ומלמדת שאף נגיעה חלקית כזו די בה כדי להעביר טומאה.

דין המשנה

נעקוב אחר לשון המשנה, פסקה אחר פסקה. "מקצת טמא על הטהור": חלק מן האדם הטמא נשען על מי שטהור. "ומקצת טהור על הטמא": או בסידור ההפוך, חלק מן האדם הטהור נשען על מי שטמא. לאחר מכן מרחיבה המשנה את הדין גם לחלקים הנלווים לגוף. "חיבורי טמא על הטהור", היינו שהנשען על הטהור הוא אחד מחיבוריו של הטמא, "וחיבורי טהור על הטמא", היינו חיבוריו של הטהור הנשענים על הטמא. בכל ארבעת המצבים הללו פוסקת המשנה פסק אחד: "טמא".

ניקח זב הנשען על אדם טהור, או אדם טהור הנשען על הזב, וההישענות היא בחלק מן הגוף בלבד. ייתכן שאין כאן יותר מאצבעו של הזב הנשענת על האיש הטהור, או להיפך. ואף אם הייתה אבן או קורה מפסיקה ביניהם, כך שלא נגעו זה בזה כלל, הדין הוא אותו דין.

עוד מוסיפה המשנה את החיבורים, אותם חלקים המחוברים לאדם ואינם בשר: השיער, הציפורן, השן. אם חלקים מחוברים אלו של הטמא נשענים על הטהור, או שחיבוריו של הטהור נשענים על הטמא, אין התוצאה משתנה. בכל אחד מן המצבים הללו, מי שהיה טהור עד אותו רגע נעשה עתה טמא.

חלוקתו של רבי שמעון

רבי שמעון מחלק לפי השאלה מי מן השניים הוא הנשען. פתח דבריו: "מקצת טמא על טהור, טמא". אם אף אחד מאיבריו של הזב נשען על אדם טהור, אותו אדם מקבל טומאה, ואין זה משנה שרוב משקלו של הזב נתמך במקום אחר. הכלל הוא שהזב מטמא כל הנושא אותו, ונשיאת מקצתו כבר נחשבת נשיאה.

אך את המקרה ההפוך מעמיד רבי שמעון על דין אחר: "מקצת טהור על טמא, טהור". אם רק חלק מן הטהור נשען על הזב, נשאר הוא בטהרתו. בכיוון זה, לדעת רבי שמעון, אין הטהור מקבל טומאה אלא כאשר רוב גופו נישא על ידי הזב.

אולם ההלכה כאן אינה כרבי שמעון. אנו פוסקים כדעה הראשונה הסתומה שבמשנה: בשני הכיוונים, בין בגוף עצמו ובין דרך החיבורים, ואף כשאבן או קורה מפסיקה ביניהם, מי שהיה טהור נעשה טמא.