זבים, פרק ד, משנה ד. לזב יש כוח לעשות את הכלים שהוא שוכב או יושב עליהם אב הטומאה, וזו הטומאה שאנו קוראים לה טומאת מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב (מִדְרָס). אלא שכוח זה תלוי בתנאי: משקלו של הזב צריך לנוח על הכלי בפועל, ובדיוק יותר, רוב כובד גופו צריך להיות נשען עליו. אם רק חלק ממשקלו לוחץ על הכלי, אין הכלי נטמא במדרס. עיקרון זה הוא לבו של המשנה שלפנינו, המונה מקרה אחר מקרה שבהם משקל הזב מתחלק בין כמה כלים, עד שאין אף אחד מהם נושא את רובו.
המקרה הראשון: זב שהיה מוטל על גבי שורה של חמישה ספסלים, "חמישה ספסלים", או על חמש פונדיות (כיסי כספים), "חמש פונדיות". שכב "לְאָרְכָּן", לאורכם? "טְמֵאִין", הם נטמאים. שכב "לְרָחְבָּן", לרוחבם? "טְהוֹרִין", הם נשארים בטהרתם.
ההבחנה פשוטה. כששוכב לאורך השורה, כך שגופו מונח לאורכו של כל ספסל וספסל בתורו, כובד גופו נח עליהם ממש בשעה שהוא מתנועע ומתיישב, וכל אחד מהם נושא אותו. אבל כששוכב לרוחבם, כשהם מסודרים זה בצד זה תחתיו וגופו חוצה את כולם בבת אחת, משקלו מתחלק ביניהם. אין אף ספסל שנושא את רוב גופו, ולפיכך אין אחד מהם נטמא טומאת מדרס.
אין זאת אומרת שלא אירע לספסלים הללו דבר. הרי זב נגע בהם, ומגע זב עושה את הכלי ראשון לטומאה. זהו מעמד אחר וקל יותר, שדיניו שלו, ואין לבלבל בינו ובין הפיכת הכלי לאב הטומאה בעצמו.
מכאן מוסיפה המשנה מקרה של ספק: "יָשַׁן, סָפֵק שֶׁנִּתְהַפֵּךְ עֲלֵיהֶם, טְמֵאִין". אם נרדם עליהם, הם טמאים. אף במקרה ששכב לרוחבם, מששקע בשינה שוב אין בידינו לקבוע שמשקלו נשאר מחולק בשווה. אדם ישן מתהפך ומתנועע; שמא נתגלגל לכאן ושמא לכאן, ובתוך ההתהפכות אפשר בהחלט שהניח את רוב כובדו על אחד מהם. וכיוון שאין דרך להכריע בספק, כולם נחשבים טמאים, טומאה הבאה מחמת ספק.
מקרה נוסף: "הָיָה מֻטָּל עַל שִׁשָּׁה כִסֵּיוֹת", היה מוטל על שישה כיסאות, ופרש עצמו כך שכל אבר נח על כיסא אחר. "שְׁתֵּי יָדָיו עַל שְׁנַיִם", יד אחת על כל אחד משני כיסאות; "שְׁתֵּי רַגְלָיו עַל שְׁנַיִם", רגל אחת על כל אחד משניים נוספים; "רֹאשׁוֹ עַל אֶחָד", ראשו על החמישי; "וְגוּפוֹ עַל אֶחָד", גופו על הששי. וההלכה: "אֵין טָמֵא אֶלָּא זֶה", אין אחד מהם טמא זולת הכיסא "שֶׁתַּחַת הַגּוּף", הנושא את גופו. הידיים, הרגליים והראש לוחצים בחלק ממשקלו בלבד, מחולק לשישה, ואין תחתיהם כיסא הנושא את רוב האדם. ואולם הכיסא שתחת גופו אכן נושא את עיקר כובדו, והוא לבדו נעשה אב הטומאה מחמת מדרס.
סוף המשנה עובר משכיבה לעמידה: "עוֹמֵד עַל שְׁתֵּי כִסֵּיוֹת", עמד ורגלו האחת על כיסא זה ורגלו השנייה על כיסא זה. וכך פוסק רבי שמעון: "אִם רְחוֹקִין זֶה מִזֶּה", אם הכיסאות מרוחקים זה מזה, אז "טְהוֹרִין", אין אחד מהם נטמא במדרס. מפני שכשהוא פשוט מעל הרווח שביניהם, הוא נצרך להחזיק עצמו מאוזן בין השניים, ומשקלו נשאר מחולק, ואין כיסא שנושא יותר ממחציתו.
מכלל דבריו של רבי שמעון אתה שומע שאם הכיסאות סמוכים זה לזה, הדין מתהפך. אדם העומד ורגליו קרובות זו לזו נוטה מטבעו מצד לצד, שופך את משקלו על רגל זו ואחר כך על זו. וכיוון שמסתבר שכל אחד מהכיסאות נשא בשלב מסוים את רוב גופו, שניהם נטמאים טומאת מדרס.
החוט המשותף לכל חלקי המשנה אחד הוא: טומאת מדרס אינה נוצרת מעצם המגע בזב, אלא מכך שהכלי נושא אותו בפועל. פְּזֵר את המשקל דק דיו בין כלים רבים דיים, ואין כלי אחד נעשה אב הטומאה; רַכֵּז אותו, אם בשכיבה לאורך, אם בהנחת הגוף על כיסא אחד, אם בהישענות על רגל אחת, והטומאה חלה.