זבים, פרק ב, משנה ד. לאחר שעסקה המשנה בשאלה מאימתי אדם נעשה זב, היא פונה עתה להיקף טומאתו. הזב אינו מטמא במגע בלבד: הוא מטמא טומאה חמורה גם את מה שהוא שוכב או יושב עליו, ואותו כלי נעשה בעצמו אב הטומאה ומטמא אחרים. משנתנו מונה את הדרכים שבהן נעשית כל אחת משתי ההעברות הללו.
הזב והמשכב: חמישה דרכים
"הזב מטמא את המשכב בחמישה דרכים לטמא אדם לטמא בגדים": הזב מטמא את המשכב, כלומר את המיטה או את המושב, בחמישה דרכים, ואותו משכב יש בכוחו אחר כך לטמא אדם ולטמא את בגדיו עמו. הבגדים נכללים מפני שהטומאה עוברת אליהם בעוד האדם נוגע במקור הטומאה עצמו; בגדיו וכליו נטמאים יחד עמו.
וחמישה הדרכים הם: "עומד, יושב, שוכב, נתלה ונשען": עמידה, ישיבה, שכיבה, היתלות מעליו והישענות עליו. בכל אחת מחמש התנוחות הללו שהזב נוקט כלפי המיטה או המושב, הוא עושה אותם אב הטומאה. זהו מה שקוראות לו המשניות בכל מסכת זבים "מדרס הזב".
המשכב והאדם: שבעה דרכים
משנעשו המיטה או הכיסא מדרס הזב, ממשיכה המשנה: "והמשכב מטמא את האדם בשבעה דרכים לטמא בגדים". עתה הכלי עצמו מעביר טומאה לאדם בשבעה דרכים, ואף בגדיו וכליו של אותו אדם נטמאים.
והשבעה הם: "עומד, יושב, שוכב, נתלה, נשען, במגע ובמשא". אותם חמישה שנמנו קודם, עמידה, ישיבה, שכיבה, היתלות מעליו והישענות עליו, ונוספו עליהם שניים: מגע, נגיעה רגילה, ומשא, נשיאת הכלי. מגעו של הזב עצמו אינו עושה מדרס אלא בחמש התנוחות שיש בהן לחיצה; אבל הכלי שנטמא ממנו, שהוא כבר אב הטומאה בפני עצמו, מעביר טומאה אף במגע פשוט ואף למי שרק נושא אותו.
בכל אחת משבע הדרכים הללו, האדם שבא במגע עם המדרס נטמא, בגדיו ושאר כליו נטמאים עמו, וכולם צריכים אחר כך לעבור את תהליך הטהרה.