זבים, פרק א, משנה ד. הפרק הראשון של המסכת עוסק במניין הראיות: מי שראה ראייה אחת, שתי ראיות או שלוש ראיות עומד בשלוש דרגות שונות של טומאה, ושלוש ראיות עושות אותו זב גמור החייב בקורבן. מכאן עולה שאלה מעשית שמשנתנו באה להשיב עליה: מתי מונים זיבה אחת כראייה אחת, ומתי הפסקה באמצע הופכת אותה לשתי ראיות?
שיעור ההפסק
כמה גדולה צריכה ההפסקה להיות? המשנה קובעת זאת בלשון "כדי טבילה וסיפוג", כלומר משך הזמן שבו אדם יכול לירד למקווה, לטבול, ואחר כך להסתפג במגבת. הפרק כבר נתן לשיעור הזה מידה מוחשית: הזמן של הילוך חמישים אמה, בסביבות חמישים מטר. משנפתח רווח בגודל כזה, זהו הפסק ממש, המנתק את מה שקדם לו ממה שבא אחריו.
המקרים
המקרה הראשון: "ראה אחת", אירעה ראייה אחת, "והפסיק כדי טבילה וסיפוג", ואחריה בא רווח בדיוק בשיעור הזה.
"ואחר כך ראה שתים, או אחת מרובה כשתים": ולאחר מכן ראה שתי ראיות, או ראייה אחת ארוכה שאורכה כשיעור שתי ראיות, ולכן נמנית כשתיים.
או אותם מרכיבים בסדר ההפוך: "או ראה שתים, או אחת מרובה כשתים, והפסיק כדי טבילה וסיפוג, ואחר כך ראה אחת": ראה שתי ראיות, או ראייה אחת ממושכת הנמנית כשתיים, ואחר כך הפסיק כשיעור טבילה וסיפוג, ולאחר מכן ראה ראייה אחת.
הדין
"הרי זה זב גמור": בכל המקרים האלה הוא זב גמור, שהרי לפנינו שלוש ראיות. ההפסק של כדי טבילה וסיפוג פועל לשני הכיוונים: הוא מחלק בין הזיבה הקודמת לזיבה שאחריה, וזיבה שאורכה כשתי ראיות נחשבת כשתיים.
כשהרווח קצר מדי
אבל אם הרווח שבין הזיבות היה קצר מכדי טבילה וסיפוג, אין זה הפסק כלל. במקרה כזה אין רואים את שתי הזיבות כשני מעשים נפרדים, אלא מונים אותן יחד כראייה אחת.
כאן משנה ד' מניחה אותנו: מניין הראיות אינו נקבע לפי מספר הפעמים שהזיבה מופיעה, אלא לפי ההפסקות המדודות שביניהן, ולפי אורכה של זיבה שנמשכת כאילו היא שתיים.