זבים, פרק ה, משנה ג. משנתנו נפתחת במילים "מפני שאמרו", ורוב הפרשנים מבינים פתיחה זו כגשר אל ההלכה שנאמרה מיד לפניה. שם דובר בזב היושב על שורה של אבנים, ותחתיו מונחים אוכלין, משקין או כלי מדף. אותם דברים נשארים בטהרתם, שכן אין הזב מטמא בהיסט או במשא כל דבר שהוא נוגע בו, אלא רק דבר הראוי לשכיבה או לישיבה. אוכלין ומשקין אינם ראויים לשכיבה, ולפיכך אין כובד הזב שמעליהם פוגע בהם. משנתנו ממשיכה את אותו יסוד עצמו ומיישמת אותו בשלושה מצבים נוספים.
למעלה מן המשכב ולמטה ממנו
ועתה להלכה עצמה. המשנה קובעת "כל הנושא ונישא", כל הנושא את חברו או שנושאים אותו, "על גבי משכב טהור, חוץ מן האדם": בעניין משכב נשמרת הטהרה, ורק אדם יוצא מן הכלל. דמיינו כלים, או אוכלין ומשקין, המונחים ממש תחת משכבו של הזב, וביניהם דבר המפסיק כך שאין הם נוגעים בו כלל. טהרתם עומדת במקומה. ואין הבדל מי נושא את מי: כל שאין נגיעה ממשית, אין הטומאה עוברת ביניהם.
היוצא מן הכלל היחיד הוא אדם. אדם הנושא משכב, או שהוא נישא עליו, נטמא, אף שלא נגע בו ואף שלא הזיז אותו.
למעלה מן הנבילה ולמטה ממנה
אותה נוסחה עצמה נאמרת אחר כך בנבילה. "כל הנושא ונישא", כל הנושא או הנישא, "על גבי הנבילה טהור", והיוצא מן הכלל היחיד הוא "חוץ מן המסיט", המזיז אותה ממקומה. שוב מדובר בדבר הנמצא מעל הנבילה או תחתיה בלי שיהיה ביניהם מגע, ודבר כזה נשאר בטהרתו. אמנם הנבילה מטמאה אדם במשא, אך עצם ההימצאות למעלה ממנה או למטה ממנה אינה מטמאה כלים ואוכלין.
היוצא מן הכלל כאן הוא המסיט, מי שגורם לנבילה לזוז. ההיסט משנה את כל התמונה. אם אדם אחר הניח אדם על גבי הנבילה והנבילה הוסטה בכך ממקומה, אותו אדם נטמא.
אחר כך נשנית דעה שנייה. רבי אליעזר מוסיף שתי מילים, "אף הנושא", כלומר גם הנושא אותה. לפי פשוטו הוא מרבה אף אדם המחזיק את הנבילה בלי להזיזה כלל, ופוסק שאף הוא טמא, ונמצא שדעתו היא המחמירה. אלא שהגמרא מציעה נוסח אחר בדבריו, "והוא שנושא", ושינוי קטן זה הופך את כוונתו לגמרי: לפי זה הוא הקול המקל, ומרחיב את הטהרה אף למי שנושא ממש את הנבילה. יש שהקשו על קריאה זו, אבל הדעה המקובלת אצל רוב המפרשים היא שהנושא נבילה בלי להסיטה נשאר טהור.
למעלה מן המת ולמטה ממנו
הסיפא עוסקת במת באותם מונחים בדיוק: "כל הנושא ונישא", כל הנושא או הנישא, "על גבי המת טהור", ושני דברים יוצאים מן הכלל, "חוץ מן האהל, ואדם בזמן שהוא מסיט". ההימצאות מעל המת או המנוחה תחתיו אינן פוגעות מצד עצמן בטהרתו של דבר. אבל דבר הפרוש מעל המת כאוהל, או שהמת עצמו מאהיל עליו, נטמא מדין אוהל. וגם אדם המסיט את המת ממקומו נטמא, אף שלא נגע בכלום.
החוט המשותף לשלושת חלקי המשנה אחד הוא. ההימצאות למעלה או למטה, כשלעצמה, אינה מעבירה טומאה. מה שכן מעביר אותה הוא המגע, ההיסט, האהלה, ורגישותו המיוחדת של האדם לטומאה.