זבים, פרק ד, משנה ג. הנושא העובר לאורך הפרק כולו הוא ההיסט, הטומאה שהזב מטמא בהזזת דבר ולא בנגיעה בו. אם הזב הזיז חפץ, כל מה שמונח עליו נטמא בדיוק כאילו אחז בו הזב בעצמו. משנתנו מיישמת את הכלל בזב המכה או נשען על חפץ שמונחת עליו כיכר של תרומה, והכיכר נופלת לארץ.
הקובע הוא אם החפץ עצמו זז. כשהדבר שהוכה קבוע וכבד, אין הכאת הזב עושה יותר מרעידה שעוברת בו; הכיכר נפלה מחמת הרעד ולא מחמת תנועה שהזב גרם, והתרומה נשארת טהורה. אבל כשהחפץ רופף, קל או אינו מחוזק, הכאת הזב מזיזה אותו ממש, ונפילת הכיכר היא מעשה ידיו. זהו היסט, והתרומה נטמאת. משנה זו מונה את החפצים מן הסוג השני.
רשימת הדברים שאינם עומדים בחוזק
"הקיש על הדלת": הכה בדלת, שהרי היא ממילא מתנדנדת ונעה.
"ועל הנגר": בריח הדלת.
"ועל המנעול": המנעול, ושניהם אביזרים מיטלטלים ולא מבנים קבועים.
"ועל המשוט": משוט של ספינה.
"ועל הקלת": מסגרת הריחיים שהיתה עומדת על הארץ והתבואה עוברת דרכה, והיתה נוחה להזזה ממקום למקום.
"ועל אילן שכחו רע": אילן שכוחו רע, כלומר אילן דק וחלש.
"ועל סוכה שכחה רע", וממשיכה המשנה, "על אילן יפה": כאן הענף הוא החלק החלש. הגזע עצמו עשוי להיות בריא ואיתן לגמרי, ואף על פי כן אותו ענף שהתרומה מונחת עליו כוחו מעט. כשהזב מכה בו, הענף נע, והכיכר נופלת.
"על סולם מצרי", ובתנאי "בזמן שאינו קבוע במסמר": סולם מצרי הוא הסולם הקטן והקל שאדם נושא אותו ממקום למקום, והוא נמנה ברשימה זו דווקא במקרה שלא חיזקו אותו במסמר. כשהוא עומד רופף, הוא נע מיד כשהזב מכה בו.
"על הכבש": כבש או גשר עלייה, רציף מסוג זה.
"ועל הקורה, ועל הדלת": קורה ודלת שהן מונחות במקומן בלבד ואינן מחוזקות.
"בזמן שאין עשויין בטיט, טמאין": זהו התנאי שבמשנה, והוא המפתח לכל הרשימה. הקורות והדלתות הללו נמנות עם הדברים שאינם עומדים בחוזק דווקא כשלא קבעו וחיברו אותן בטיט. מכיוון שאינן מהודקות, הכאת הזב מזיזה אותן, וכמעט כאילו הפיל את הכיכר בידיו. לפיכך תרומה שהיתה מונחת עליהן ונפלה טמאה. לא רעידה קלקלה אותה אלא הכאתו של הזב עצמו.
שידה, תיבה ומגדל
"על השידה, התיבה והמגדל, טמאין": אם הכה הזב בשידה, בתיבה או במגדל, התרומה שעליהם טמאה גם כן, ומאותו טעם: כלים אלו אינם מחוזקים, ולכן הכאתו נחשבת היסט והתרומה נטמאת.
"רבי נחמיה ורבי שמעון מטהרין באלו": רבי נחמיה ורבי שמעון חולקים בשלושת האחרונים. לדעתם, אם היתה תרומה מונחת על שידה, תיבה או מגדל ונפלה כשהכה בהם זב, התרומה נשארת טהורה.
הבנת המחלוקת
רבי נחמיה ורבי שמעון סוברים שכלים אלו הם רהיטים גדולים וכבדים. זב שנחבט בשידה או במגדל אינו מזיז אותם כלל. וכיוון שדבר לא זז, אין כאן היסט ולא נמסרה טומאה. לשיטתם הדרישה מדויקת: על הזב להזיז את החפץ ממש, וכאן לא הזיז.
התנא קמא, החכמים, סוברים אחרת. לדעתם אין זה מכריע אם הכלי כבד מכדי להזיזו. העיקר הוא ששידה, תיבה ומגדל אינן מחוברות לקרקע כלל. כיוון שהן קטנות יחסית ואינן מחוברות, אינן בגדר מבנה קבוע, והכאת הזב בהן נחשבת דבר הקרוב לדחיפה ישירה ולא לרעידה בעלמא העוברת במבנה מחוזק. משום כך התרומה המונחת עליהן נטמאת.
נמצא שהמחלוקת תלויה בהגדרת ההיסט: האם הוא דורש תנועה ממשית של החפץ, כדעת רבי נחמיה ורבי שמעון, או שדי בכך שהחפץ שהוכה אינו מחובר, ולכן ההכאה נחשבת מעשה ישיר של הזב, כדעת החכמים. ובזה מסתיימת המשנה.