זבים, פרק ג, משנה ג. הפרק הזה עוסק בזב ובטהור היושבים יחד על מושב, על מקום עמידה או על כלי. הדאגה בכל הפרק היא שמשקלו של הזב או תנועתו יזיזו את הדבר ששניהם נשענים עליו, ונמצא שהזב נשען למעשה על הטהור או מזיז אותו. זהו היסט, ובמקום שהטהור ממש נישב עליו או נסמך עליו, יש אפילו טומאת מדרס, המטמאת אף את בגדיו שעליו. המשניות הקודמות דיברו במשענים רופפים ורעועים. משנתנו הופכת את התמונה ומונה מקרה אחר מקרה שבהם המשען מוצק, והמסקנה בכולם אחת: הטהור נשאר בטהרתו.
המשנה פותחת: "הזב והטהור שישבו בספינה גדולה", זב וטהור שישבו יחד בספינה גדולה. ואיזו נחשבת ספינה גדולה? "רבי יהודה אומר: כל שאינה יכולה להמיט באדם", רבי יהודה מגדיר אותה כספינה שמשקלו של אדם אינו יכול להטותה או להשקיעה. זהו כלי גדול ומוצק, ונוסע אחד המזיז את משקלו אינו מנידו כלל.
אחר כך באה רשימה של משטחים ששניהם עשויים לחלוק. "ישבו על הנסר", ישבו על קרש; "על הספסל", על ספסל; "על הגשש של מיטה", על המסגרת העוברת בצד המיטה; "ועל השלונות", או על קורות. ולכל הרשימה מצרפת המשנה תנאי אחד: "בזמן שאינן מגירין", בתנאי שהם קבועים ואינם מתנדנדים תחת האדם. ההשוואה למה שקדם מכוונת, שהרי אותם עצמם הופיעו במשנה הקודמת דווקא משום שהיו שם רעועים. כאן הם מהודקים היטב, ולכן גם בספינה המרווחת וגם בכל דבר קבוע הפסק הוא במלה אחת: טהור. הזב לא איבד את מעמדו כזב, אבל היושב לצידו נשאר בטהרתו.
הרשימה ממשיכה ומטפסת גבוה יותר. "עלו באילן שכוחו יפה", עלו על אילן שגזעו חזק, "ובסוכה שכוחה יפה", או על ענף שאחיזתו חזקה. או שהעלייה הייתה "בסולם צורי", בסולם מסוג צורי, סולם כבד וגדול העומד במקומו בלי לזוז. או לחילופין "או מצרי", מן הסוג המצרי, שהוא הקל והקטן, ובו נדרש תנאי: "בזמן שהוא קבוע במסמר", שיהיה מחוזק במסמר. או ששניהם היו "על הכבש, ועל הקורה, ועל הדלת", עומדים על כבש, על קורה או על דלת, "בזמן שהן עשויין בטיט", כשהשתמשו בטיט כדי לקבעם במקומם. ובכל המקרים האלה מלמדת המשנה "אפילו מצד אחד", שהדין נכון אפילו כששניהם עלו באותו צד עצמו, שאז ההטיה תימשך לכיוון אחד, ואף על פי כן: "טהורין", הטהור והבגדים שעליו נקיים מטומאה.
ומדוע? מפני שאין כאן אף אחד ממנגנוני הטומאה. אין ישיבה על הטהור, ולכן אין טומאת מדרס. אין הישענות, שכן המשען נושא את כל משקל הזב מעצמו. ואין היסט, שכן שום דבר אינו מזיז או מניע את הטהור בפועל. הספינה גדולה מכדי להיטות, הקרש והקורות מחוזקים במקומם, האילן והסולם והדלת קבועים. בלי מגע, בלי ישיבה ובלי הישענות, אין לנו יסוד לחשוש שהטהור הוזז או נלחץ בידי הזב כלל, ולפיכך הוא נשאר בטהרתו לגמרי.
המשנה מסיימת בשני מקרים של אחד המכה את חברו. "הטהור מכה את הטמא, טהור", אם הטהור הכה את הזב, הוא נשאר טהור. לגבי טומאת מדרס הדבר פשוט, שהרי אין כאן ישיבה כלל. אפשר היה לחשוב שההיסט יטמא אותו, שהרי בשעה שאדם מכה הוא לוחץ ונשען לתוך המכה, ויש מגע ממשי. ואף על פי כן פוסקת המשנה שהוא טהור, והרמב"ם אף סובר שהוא נשאר טהור גם לעניין היסט.
המקרה ההפוך מסתיים אחרת. "הטמא מכה את הטהור", כשהזב הוא המכה, פוסקת המשנה "טמא", והטומאה כאן היא מדרס, כך שגם הבגדים שעל גבו נטמאים עמו. והמשנה מפרשת את הסברה: "שאם יימשך הטהור", שאם המוכה יימשך לאחוריו וייצא מן המקום, "הרי הטמא נופל", היה הזב נופל עליו. הנפילה הזאת מוכיחה שמשקלו של הזב היה נשען על חברו כל אותה שעה, וסמיכה כזאת היא הישענות, המביאה עמה טומאת מדרס.
הלימוד של המשנה בכללותה הוא עיקרון אחד החוזר ונשנה: מקום שהמבנה שתחת הזב חזק דיו לשאת אותו כולו מעצמו, הטהור שלצידו לא נישב עליו, לא נסמכו עליו ולא הוזז, והוא נשאר טהור.