זבים, פרק א, משנה ג. המשניות הראשונות של המסכת מציבות את מדרגות הטומאה הבאות על אדם שראה זיבה. מספר הראיות (הפעמים הנפרדות שבהן יצאה הזיבה) הוא הקובע הכל: עד כמה חמורה טומאתו, והאם הוא חייב קרבן בסוף ימי טהרתו. משנה זו מעלה אותנו אל ראש הסולם.
המקרים שבמשנה
המשנה מונה כמה צירופים שכולם מגיעים לאותה תוצאה:
"ראה אחת היום ושתיים למחר": ראה ראיה אחת ביום מסוים, ולמחרת ראה שתי ראיות נפרדות.
"שתיים היום ואחת למחר": או להיפך, שתי ראיות ביום הראשון וראיה אחת ביום שלאחריו.
"שלוש לשלושה ימים": או שלוש ראיות הפרוסות על שלושה ימים, אחת בכל יום.
"או לשלושה לילות": או שלוש ראיות במשך שלושה לילות.
הדין
"הרי זה זב גמור": בכל אחד מן המקרים הללו האדם הוא זב גמור. מכיוון שהצטרפו שלוש ראיות, אין הוא טמא בלבד, אלא גם חייב להביא קרבן כשישלים את טהרתו. חידושה של המשנה הוא שאין צורך ששלוש הראיות ידחסו לתוך פרק זמן אחד. בין שבאו שתיים ואחת, בין אחת ושתיים, ובין אחת בכל אחד משלושה ימים או לילות רצופים, הסך הכולל הוא הקובע.
התנאי של ימים רצופים
כל זה בתנאי שהימים באים זה אחר זה בלי הפסק. אם הפסיק ביניהם יום נקי שלא הייתה בו ראיה כלל, חוזרים אנו למחלוקת שהובאה למעלה בפרק. לדעת בית הלל אין הראיות שמשני צידי אותו יום ריק מצטרפות זו לזו ליצור טומאה זו, ובית שמאי סוברים אחרת.
נמצא שהמשנה השלישית נותנת לנו את התמונה השלמה של הזב הגמור: שלוש ראיות, בכל צירוף שיהיה, בימים או בלילות רצופים, עושות אותו זב לכל דבר, עם כל טומאתו ועם חיוב הקרבן.