זבים, פרק ה, משנה ב. פרק זה מקבץ את כללי הטומאה והטהרה החלים על הזב, מציג אותם בבירור ואחר כך ממחיש אותם במקרים מעשיים. משנתנו מביאה כלל שני בשמו של רבי יהושע, ואחר כך מפרטת בדיוק את משמעותו.
הכלל השני
"ועוד כלל אחר אמרו: כל הנישא על גב הזב טמא, וכל שהזב נישא עליו טהור, חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם."
כל דבר הנישא על גבי הזב נטמא, אף במקום שכמה חפצים מפסיקים בינו לבין הזב עצמו, מפני שמשא הזב מגיע אליו. מנגד, כל דבר שהזב עצמו נישא עליו, בלי שיגע בו ממש, נשאר טהור.
שני יוצאים מן הכלל יש כאן. הראשון הוא כל דבר הראוי למשכב ולמושב, שעליו מטיל הזב טומאת מדרס. השני הוא האדם: אדם הנושא את משקלו של זב נעשה אב הטומאה, ומשעה שנפרד ממקור הטומאה הוא נשאר במעמד של ראשון לטומאה.
כיצד: פירוט המקרים
המשנה שואלת עתה "כיצד", כדי להמחיש את הכללים הללו ולהופכם מובנים.
הזב מלמטה והטהור מלמעלה
"אצבעו של זב תחת הנדבך, הטהור מלמעלן", אצבעו של זב מונחת מתחת לשורה של אבני בניין, ואדם טהור עומד מעל אותה שכבת אבנים. הואיל והזב נושא את משקלו, הרי זה כאילו הזב נושא אותו, ולפיכך הוא נעשה אב הטומאה.
לפיכך: "מטמא שנים ופוסל אחד". הוא מעביר שתי דרגות טומאה ופוסל דרגה שלישית. חולין שהוא נוגע בהם נעשים ראשון לטומאה, ואלו עושים דבר אחר שני לטומאה, והשני פוסל את התרומה כשלישי לטומאה.
"פירש, מטמא אחד ופוסל אחד." אם נפרד, בין שירד מעל האבנים ובין שהזב שמט את אצבעו שהיתה מונחת תחתיהן, הרי הוא עכשיו ראשון לטומאה בלבד. לפיכך הוא מטמא דרגה אחת, ועושה את החולין שני, ופוסל אחד, שהתרומה שהוא מגיע אליה נעשית שלישי לטומאה.
הזב מלמעלה והטהור מלמטה
"הטמא מלמעלן והטהור מלמטן", עכשיו הזב מונח מעל שכבת האבנים, ואפילו אין תחת השורה אלא אצבע אחת של הטהור, גופו נושא את משקלו של הזב. וכיוון שהאדם הוא אחד מן היוצאים מן הכלל שכל הנושא את הזב נשאר טהור, אף כאן: "מטמא שנים ופוסל אחד". הוא נעשה אב הטומאה, מעביר ראשון ושני לאוכלי חולין, ופוסל את התרומה בדרגה השלישית.
"פירש, מטמא אחד ופוסל אחד." ברגע שאינו נושא עוד את משא הזב, דרגתו יורדת לראשון לטומאה. במצב זה הוא מוריד את הטומאה מדרגה אחת, כך שהחולין נעשים שני, ואילו התרומה שבידיו מקבלת את דרגת שלישי לטומאה, דרגה שיש לה חשיבות דווקא משום שבתרומה יש קדושה.
אוכלין, משקין ומדף מלמעלה
"האוכלין והמשקין והמשכב והמושב והמדף מלמעלן, מטמאין שנים ופוסלין אחד." כאן החפצים המונחים מעל שכבת האבנים, ואצבעו של הזב תחתיהם, הם דברים כגון אוכל ומשקה, דברים שאין שוכבים או יושבים עליהם כלל.
אף שלשון המשנה מדברת על טימוא שתי דרגות ופסילת אחת, רוב המפרשים מסבירים שלמעשה דברים אלו מטמאין אחד ופוסלין אחד. כלומר, מעמדם הוא ראשון לטומאה, המביא את החולין לדרגת שני לטומאה, והשני פוסל את התרומה כשלישי לטומאה.
"פירשו, מטמאין אחד ופוסלין אחד." משנפרדו, החשבון הוא בדיוק כפי שנתבאר: הם ראשון לטומאה, החולין שהם מגיעים אליהם נעשים שני, והתרומה נפסלת בכך כשלישי לטומאה.
משכב ומושב מלמטה
"והמשכב והמושב מלמטן, מטמאין שנים ופוסלין אחד." כאן רוב משקלו של הטמא מונח מלמעלה, והדברים הראויים למשכב ולמושב מלמטה. כל שהזב שוכב או יושב עליו נעשה אב הטומאה. ואב הטומאה עושה את אוכלי החולין ראשון ואחר כך שני לטומאה, והשני לטומאה פוסל את התרומה, אוכל שיש בו קדושה, כשלישי לטומאה, מעמד החל בתרומה בלבד.
"פירשו, מטמאין שנים ופוסלין אחד." שים לב שכאן אין ירידת דרגה לאחר שנפרדו השניים, שלא כמקרים הקודמים. חפץ ששימש לזב למשכב או למושב נשאר אב הטומאה אף לאחר שהזב הלך ואינו נוגע בו כלל.
אוכלין, משקין ומדף מלמטה
המשנה מסיימת: "האוכלין והמשקין והמדף מלמטן, טהורין." אם הזב מלמעלה מן שורת האבנים ואוכל, משקה או מדף מונחים תחתיה, כולם נשארים טהורים.
הטעם מחזיר אותנו לכלל שבו פתחה המשנה. כל שהזב נישא עליו נשאר טהור, חוץ מן הדברים הראויים למשכב ולמושב וחוץ מן האדם. וכיוון שאוכל ומשקה אינם ראויים לשכב או לשבת עליהם, אינם נטמאים.