זבים, פרק ד, משנה ב. הפרק כולו בנוי סביב טומאת היסט, הטומאה שהזב מטמא בה בכך שהוא מזיז דבר ממקומו. אין הזב צריך לנגוע בחפץ כלל: אם הזיזו, טלטלו או הניעו ממקומו, כל מה שמונח עליו נמשך לטומאתו כאילו נטלו בידיו. משנתנו לוקחת את העיקרון הזה למצב מעשי מאוד: זב מקיש או נשען על דבר מסוים, וכיכר של תרומה שהיתה מונחת עליו נופלת לארץ. האם התרומה טמאה או טהורה?
הכל תלוי בשאלה אחת: מה בעצם הפיל את הכיכר? אם הדבר שהזב הקיש בו היה רופף ובלתי יציב, עד שההקשה שלו הזיזה אותו ממש, נפילת הכיכר נחשבת מעשה ידיו, והתרומה נטמאת בהיסט. אבל אם הדבר היה חזק וקבוע במקומו, וההקשה רק העבירה בו רעידה בלי להזיזו, הרי שהזב לא הזיז כלום. הכיכר נפלה מכוח הרעידה בלבד, ורעידה אינה היסט. התרומה נשארת בטהרתה.
רשימת הדברים הקבועים
המשנה מונה כאן דברים הנכנסים לקטגוריה השנייה, כולם כבדים, קבועים או מחוזקים היטב במקומם:
"הקיש על המריש": הקיש על קורה, קורת עץ עבה הנושאת את המשקל.
"ועל המלבן": מסגרת הקורות, ובאותו היגיון גם משקוף הדלת, הקבוע בגוף הבניין עצמו.
"ועל הצינור": מרזב או צינור מים, המחובר ומהודק לכותל.
"אף על פי שעשויה בחבלים": ואפילו כשדבר כזה מוחזק במקומו לא במסמרים אלא בחבלים. כוונת המשנה היא שאין זה משנה כיצד הוא מחובר; מה שקובע הוא שהדבר מחוזק באמת.
"על התנור": תנור, מבנה כבד ובלתי מיטלטל.
"ועל הים": הכלי המונח תחת הריחיים לקבל את הקמח בשעת הטחינה, כלי גדול וכבד.
"ועל האצטרובל": בסיס העץ של ריחיים של יד.
"ועל חמור של ריחיים של יד": האבן התחתונה של ריחיים של יד, אף היא חתיכה מוצקה וכבדה.
"ועל סאה של ריחיים של זיתים": כלי המדידה של בית הבד, שהשמן זרם לתוכו ובו נמדד, מתקן גדול ויציב.
תוספתו של רבי יוסי
כאן נשמעת דעה חולקת. "רבי יוסי אומר: אף על קורת הבלנים": על הדברים שנמנו כבר מוסיף רבי יוסי את קורת הבלנים, הלוח שהבלן היה יושב עליו בשעה שטיפל במרחץ. לדעתו גם היא קבועה דיה כדי להיות מסווגת יחד עם הקורה, התנור והריחיים.
למעשה אין אנו פוסקים כך. קורת הבלנים נשארת מחוץ לרשימה, ואין הלכה כרבי יוסי.
ההלכה
בכל מה שהמשנה עצמה מנתה, הדין הוא שהתרומה טהורה. כיכר של תרומה שהיתה מונחת על קורה, על תנור, על אבן ריחיים או על סאה של בית הבד, ונפלה כשהקיש בהם הזב, נשארת כשרה לאכילה. הדברים האלה לא הוזזו על ידי ההקשה. הם קבועים וכבדים, וההקשה לא חוללה בהם יותר מרעידה. וכיוון שלא היה כאן היסט, לא טימא הזב כלום, והתרומה שומרת על טהרתה.