זבים, פרק ג, משנה ב. הפרק הזה עוסק בזב ובטהור שנמצאים יחד במקום אחד או עסוקים במלאכה אחת משותפת, בנסיבות שבהן סביר לגמרי שהזב הסיט את חברו או נשען עליו בלי ששניהם הרגישו בכך. בכל מקום שהאפשרות הזאת ממשית, נטמא הטהור במה שקרוי טומאת היסט. משנתנו מיישמת את הכלל הזה בשורה שלמה של מלאכות רגילות ששני אנשים עושים יחד.
סגירת דלת ופתיחתה
המשנה פותחת בזב ובטהור שהיו "מגיפין או פותחין", סוגרים דלת או פותחים אותה. לפי הדעה הראשונה, בכל אחת מן הפעולות שעסקו בה, בין שסגרו את הדלת ובין שמשכו ופתחו אותה, נטמא הטהור בהיסט.
החכמים חולקים ומצמצמים את המקרה. הם דורשים ששני האנשים יעשו זה כנגד זה: "עד שיהא", עד שיהיה המצב ש"זה מגיף", זה דוחף את הדלת לסגירה, "וזה פותח", וזה מושך אותה לפתיחה. רק אז מטמא הזב את חברו. מה שמייחד את המקרה הזה הוא שכל אחד מפעיל כוח מן הצד ההפוך, ולכן אין דעתו של אחד על חברו, והסיכוי שאחד נגף או נלחץ בשני בלי לשים לב הוא סיכוי אמיתי. וזו בדיוק משמעותו של היסט: אין מי שיעיד שהיה כאן מגע, ועם זאת עצם המצב עושה את הדבר מאוד מתקבל על הדעת.
העלאה זה את זה מן הבור
המקרה הבא הוא "מעלין זה את זה", מעלים זה את זה, "מן הבור", מתוך הבור. במקרה כזה נטמא הטהור. הרמב"ם מחלק בין שני הכיוונים האפשריים. אם הזב הוא זה שהעלה את חברו, אין למי שהועלה אלא טומאת היסט. אם היה הדבר להפך, שהטהור הוא המעלה והזב הוא המועלה, טומאתו חמורה יותר: הרי הוא נשא זב בגופו, ולפיכך הוא טמא במשא, עם כל מה שנשיאת זב גוררת עמה.
רבי יהודה סובר שהטומאה חלה בכיוון אחד בלבד: "עד שיהא הטהור", עד שיהיה הטהור "מעלה את הטמא", מעלה את הטמא. במצב הזה עלול הזב, בעת שהוא מועלה, להשעין את משקלו על האיש שתחתיו. אבל כשהתפקידים מתהפכים והזב הוא המעלה, אין רבי יהודה מוצא כאן מקום לחשש. ואין הלכה כרבי יהודה.
הפשלת חבלים
הפשלת חבלים
"מפשילין בחבלים": אם היו הזב וחברו הטהור מפשילים חבלים זה בצד זה, נטמא הטהור. ושוב מגבילים החכמים את הדין למצב מסוים: "עד שיהא", עד שיהיה "זה מושך אילך", זה מושך את החבל לצדו, "וזה מושך אילך", וזה מושך אותו לצדו שלו. דווקא המשיכה משני צדדים נגדיים היא שעושה את הדבר מסתבר באמת, שהזב נלחץ באיש שלידו.
אריגה וטחינה
"אורגים": אם היו שניהם אורגים יחד, פוסקת המשנה שנטמא הטהור, "בין עומדים בין יושבין", בין שארגו בעמידה ובין שארגו בישיבה. וכן הדין ב"טוחנין", כשהיו טוחנים יחד.
"רבי שמעון מטהר בכולן": לדעת רבי שמעון נשאר הטהור בטהרתו בכל הרשימה הזאת, "חוץ מן הטוחנין", מלבד הטוחנים, "בריחיים של יד", בריחיים המסתובבות ביד. שם השניים צפופים כל כך על מלאכתם עד שכל מחשבה על הטומאה שביניהם נשכחת, והסיכוי גדול שהזב נלחץ בחברו. ולכן זהו החריג היחיד שרבי שמעון מודה בו. אף כאן דוחה ההלכה את שיטת רבי שמעון, ומעשינו כדעה המחמירה.
טעינה ופריקה
"פורקין מן החמור או טוענין": אם היו שניהם פורקים חמור יחד, או טוענים אותו, טמאים. ומדוע? מפני שכששני אנשים מטפלים במשא יחד, אפשר בהחלט שהזב השעין מקצת ממשקלו על חברו, וההישענות הזאת מטמאה.
אבל ההנחה הזאת נכונה רק כשהמשא היה כבד. "בזמן שמשאן כבד, טמא; בזמן שמשאן קל, טהור": אם היה המשא קל, נשאר האיש בטהרתו. במשא קל יכולים שניהם לשאת אותו כשהם עומדים רחוקים זה מזה, ואין שום סיבה להניח שנגעו זה בזה או שהזב נשען על הטהור כלל. וכשהחשש מתפוגג, מתפוגגת עמו גם הטומאה.
מעמדו של הטמא בהיסט
המשנה חותמת בדין כללי החל על כל המקרים שנמנו בה: "וכולן טהורין לבית הכנסת וטמאין לתרומה". כל אלה, שנטמאו רק בהיסטו של זב, עדיין נחשבים טהורים לבית הכנסת, ויכולים להמשיך ולאכול חולין בטהרה. הטעם הוא שהיסט כזה אינו אלא ספק, ספק אם היה כאן מגע בפועל; אין זה מקרה שבו אנו יודעים שהטומאה עברה. וכן אין מרחיקים אדם כזה למקום המיוחד לזבים ממש; מעמדו קל יותר.
אלא שהרבנן גזרו שלא יאכל תרומה, לפי שהתרומה נשמרת ברמת טהרה גבוהה בהרבה מן האוכל החולין הרגיל.