זבים, פרק ב, משנה ב. המשנה עוסקת בשאלה המעשית: כיצד קובעים בפועל שאדם הוא זב. הזב צריך שתי ראיות של זיבה, אך לא כל ראייה נמנית. אם באה הזיבה באונס, מחמת גורם חיצוני או מקרה שאירע לו, האדם נשאר טהור. נמצא שקודם שאנו קובעים לאדם שם של זב, עלינו לחקור מה גרם לראייה.
לפיכך מלמדת המשנה: "בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה", כלומר כל זמן שעדיין לא נקבע בו שם זיבה בוודאות, בודקים אותו בשבע דרכים. עד אותה שעה מחפשים אחר גורם חיצוני אפשרי, ואם מצאנו כזה, הוא עשוי להישאר טהור.
הבחנה חשובה
אם הראייה השנייה באה מחמת מקרה חיצוני ולא מחמת חולי או חולשה של הגוף עצמו, דינו של האדם כמי שראה קרי, בעל קרי, ולא כזב. אלו שני סוגי טומאה שונים לגמרי, והבדיקה היא הקובעת באיזה מהם הוא נכנס.
שבעת תחומי הבדיקה
- במאכל, מה שאכל: אפשר שדבר מסוים שאכל גרם לזיבה, ואפשר שריבוי האכילה עצמו גרם לה.
- ובמשתה, מה ששתה: גם כאן, או טבעו של המשקה או שתייה מרובה יותר מדי.
- ובמשא, משא כבד: האם נשא או העביר דבר כבד במיוחד?
- בקפיצה: האם קפץ מעל מקום פנוי או ניתר ממקום גבוה?
- בחולי: האם היה חולה באותה שעה?
- במראה: האם ראו עיניו אישה?
- ובהרהור: האם היה מהרהר בדברי תאווה?
אם אחד מכל אלו קדם לראייתו השנייה, אינו נטמא בטומאת זיבה.
על שני הפרטים האחרונים שבמנין מוסיפה המשנה הערה, כדי שלא ייתלה האחד בחברו. אפשר שהרהר ולא ראתה עינו אישה כלל, "הרהר עד שלא ראה", ואפשר שראה אישה ולא עלו בו הרהורים, "שראה עד שלא הרהר". לשני הצדדים הדין שווה: גורם אחד לבדו כבר מוציא אותו מכלל זב.
רבי יהודה מרחיב את הכלל
רבי יהודה מרחיב את סוג הדברים שיכולים לשמש גורם כזה. לדעתו די בכך שראה "בהמה, חיה ועוף" בשעה שהיו "מתעסקין זה עם זה", כלומר נזדווגו זה עם זה; ראייה זו עצמה גורם חיצוני היא. וכן הוא מונה "בגדי צבע האישה", בגדים צבועים שהאישה לובשת, שהיו באותם ימים עלולים לעורר את האדם עד כדי הבאת זיבה. כל אחד מאלו, לדעת רבי יהודה, בכלל אונס הוא, ולפיכך ראייה שנייה שבאה אחריהם אינה מטמאה אותו בטומאת זיבה.
רבי עקיבא וחכמים
רבי עקיבא מרחיב את הכלל עוד יותר. חכמים היו מוכנים לתלות את הזיבה רק במאכלים שידועים כמביאים אותה, כגון בשר שמן ומקצת מאכלי חלב. רבי עקיבא סובר שכל אכילה שהיא מועילה לתלות בה: "אפילו אכל כל מאכל", ואין הבדל אם היה הדבר גרוע או משובח, "בין רע בין יפה", וכן בשתייה, "ושתה כל משקה", כל משקה שיהיה. כל שקדם אחד מאלו לראייה, אנו תולים בו את הזיבה.
אמרו לו חכמים: "אין כאן זבים מעתה!", לפי דרך זו לא יימצא זב לעולם. וטענתם מובנת מאליה: כל אדם אוכל ושותה תמיד, ואם אפשר לתלות את הזיבה בכל מאכל ובכל משקה, לעולם יימצא לנו במה לתלותה, ולא ייקבע לאדם שם זב כלל.
השיב להם רבי עקיבא: "אין אחריות זבים עליכם", אין האחריות להעמיד זבים מונחת עליכם. אין זה תפקידכם לדאוג שיהיו זבים בעולם. ההלכה נקבעת לפי אמיתו של דבר, ולא מתוך צורך להעמיד קיומו של שם טומאה.
משנקבע לו שם זב
ממשיכה המשנה: "משנזקק לזיבה, אין בודקין אותו". משראה אדם שתי ראיות וקנה בכך טומאת זב, אין הראייה השלישית נבדקת עוד. אין חוזרים ועוברים על שבע הדרכים, והוא נעשה זב גמור.
הטעם מבואר בלשון המשנה עצמה: "אונסו, ספיקו, ושכבת זרעו טמאין". אף אם באה ראייה שלישית זו באונס, ואף אם אנו מסופקים באמת אם שכבת זרע הייתה או זיבה, ואף אם שכבת זרע ממש הייתה, מכל מקום היא מטמאה, ואף טומאה במשא בכלל. והכלל שביסוד הדבר: "שרגלים לדבר", יש יסוד להנחה, שהואיל וכבר ראה אדם זה שתי ראיות של זיבה, יש טעם חזק להסיק שאף השלישית זיבה היא, ועושים אותו זב טמא.
אילו ראיות טעונות בדיקה
המשנה מסיימת ופורטת את הדבר ראייה אחר ראייה. "ראה ראייה ראשונה, בודקין אותו", כשראה אדם ראייה ראשונה, בודקים אותו לדעת אם באה באונס.
ולמה לנו לבדוק, אם עיקר השאלה היא בסיבתה של הראייה השנייה? מפני שהראייה הראשונה, כדברי הגמרא, דינה בעיקרה כשכבת זרע. כשם ששכבת זרע באה פעמים רבות מחמת אונס ומטמאה על אף זאת, כך כאן: האונס אינו מפקיע את טומאת אותה ראייה ראשונה. מה שהאונס כן מועיל הוא, שאין אותה ראייה מצטרפת עם שתי הבאות אחריה לחיוב קרבן. ואם באה ראייה שנייה, אף באונס, הרי הוא זב לעניין טומאה, ומשכבו ומושבו טמאים, וצריך לספור שבעה ימים ולטבול במקווה. זו הסיבה שבודקים את הראייה הראשונה, אף שלעניין הטומאה המיידית לא תשתנה התשובה הרבה.
נמצא שבראייה השנייה הבדיקה נוגעת לשני העניינים, לטומאה ולקרבן, ואילו הראייה הראשונה נבדקת לעניין הטומאה בלבד ואינה נוגעת לקרבן עצמו.
ובשלישית אין צורך בבדיקה. כבר הוא זב מכוח שתי הראשונות, וראייה שלישית זו עושה אותו זב גמור, בין שבאה באונס ובין שלא. וכיוון שאין הסיבה משנה את הדין, אין מה לחקור: כך או כך חייב הוא בקרבן.
מחלוקתו של רבי אלעזר
רבי אלעזר חולק: "אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן", אף הראייה השלישית נבדקת, מפני הקרבן. לדעתו, אם באה ראייה שלישית זו באונס, אין מביא קרבן, ולפיכך צריך לחקור. וחכמים סוברים שהראייה השלישית מחייבת קרבן בין באונס ובין שלא באונס, וההלכה כדבריהם ולא כרבי אלעזר.
נמצאת המשנה מעמידה לפנינו תמונה שלמה: עד שלא נזקק אדם לזיבה, שבע דרכי חקירה עומדות בינו לבין שם זב, ורבי יהודה ורבי עקיבא מרחיבים אותן כל אחד לכיוונו. אבל משנקבע השם, נפסקת הבדיקה, שכן מאותה שעה יש יסוד מוצק להסיק שזיבה אמיתית לפנינו.