זבים, פרק א, משנה ב. המסכת שלנו עוסקת בדיני הזב, איש שיוצאת ממנו זיבה מ'אבר מת', כלומר מאבר שאין בו חיות. יש להבחין בין זה ובין שכבת זרע רגילה, היוצאת מאבר חי ועושה את האדם 'בעל קרי', מצב שדיניו שונים לגמרי. מי שראה שתי ראיות של זוב חייב למנות שבעה ימים נקיים לחלוטין מכל זיבה, 'שבעה נקיים', ורק אחר כך יוכל להיטהר. משנתנו שואלת מה דין המנין הזה כאשר מתרחש בתוכו דבר המפסיק אותו.
בית שמאי ובית הלל
המשנה פותחת: "הרואה קרי", מי שיצאה ממנו שכבת זרע, "ביום השלישי", "לספירת זובו", ביום השלישי למנין הימים הנקיים. דמיינו אדם שכבר ראה את שתי ראיותיו והתחיל למנות את ימיו הנקיים. והנה ביום השלישי יוצא ממנו לא זוב מאבר מת אלא שכבת זרע פשוטה מאבר חי, קרי. בית שמאי אומרים: "סותר שני ימים שלפניו".
לדעת בית שמאי הקרי הזה מבטל את שני הימים שכבר צבר. המנין נהרס, ועליו לפתוח מנין חדש של שבעה ימים נקיים מתחילתו.
בית הלל חולקים: "לא סותר אלא יומו". הקרי מבטל רק את היום שבו אירע. שני הימים הראשונים עומדים במקומם, והוא ממשיך ומונה עוד חמשה ימים כדי להשלים שבעה.
רבי ישמעאל
"רבי ישמעאל אומר, הרואה בשני, סותר את שלפניו". רבי ישמעאל עוסק במקרה שבו הקרי מגיע מוקדם יותר, ביום השני של שבעת הנקיים. עקבו אחרי סדר הדברים: תחילה היו ראיות הזוב מאבר מת, אחר כך התחיל האיש למנות את ימיו הנקיים, ועכשיו, לאחר יום אחד של מנין, יצאה ממנו שכבת זרע. במקרה כזה, מלמד רבי ישמעאל, אף בית הלל מודים שהיום האחד שכבר נמנה מתבטל, והאיש מתחיל את שבעת ימיו הנקיים מחדש.
רבי עקיבא
"רבי עקיבא אומר": רבי עקיבא אינו מקבל את החילוק הזה כלל. "אחד הרואה בשני", בין שהקרי בא ביום השני של שבעת הנקיים, "ואחד הרואה בשלישי", ובין שבא ביום השלישי, אותה מחלוקת עצמה עומדת לדיון. "שבית שמאי אומרים", שבית שמאי סוברים בשני המקרים, "סותר שני ימים שלפניו": הימים שנצטרפו כבר נופלים, ויש למנות את השבעה מחדש. "בית הלל אומרים", ובית הלל סוברים בשני המקרים, "לא סותר אלא יומו": אין נאבד דבר מלבד יום הקרי עצמו. כל הימים שכבר צבר לקראת מטרתו, שבעה ימים שלא נגעה בהם שום זיבה מאבר מת, נשארים על מקומם, והוא ממשיך בדיוק מן הנקודה שבה נעצר.
המקום שבו הכל מודים
המשנה מסתיימת במקרה של הסכמה: "ומודים ברואה ברביעי", הכל מודים ברואה קרי ביום הרביעי, "שלא סותר אלא יומו", שאינו מאבד יותר מאותו יום אחד. כאן חוזרים בית שמאי לדעת בית הלל. מדובר באדם שהוא זב גמור בתוך שבעת ימיו הנקיים; שלשה ימים עברו בשלום, וביום הרביעי יצאה ממנו שכבת זרע. שתי הישיבות סוברות שהוא מאבד את אותו יום בלבד, ואחר כך מונה עוד ארבעה ימים שלמים כדי להשלים שבעה.
אך שימו לב כמה מצומצמת הקולא הזאת. היא נאמרה רק "ברואה קרי", רק כשמה שהופיע באותם ימים היה שכבת זרע. "ראה זוב", אם ראה זיבה ממש, "אפילו ביום השביעי", אפילו באיחור כזה, ביום השביעי, אז "סותר את שלפניו", כל מה שמנה עד כה מתבטל והוא מתחיל מחדש. ההגיון אינו זקוק להרחבה: הנדרש הוא רצף של שבעה ימים נקיים לגמרי מזוב, בלי טיפה אחת היוצאת מאבר מת. רק כשהצטרפו שבעה ימים כאלה אפשר להיטהר ממצב של זב גדול, ולפיכך זיבה ביום האחרון הורסת את המנין לא פחות מזיבה ביום הראשון.
נמצא שהמשנה הזאת מלמדת אותנו לשקול שני סוגי יציאה מול מנין אחד. הקרי הוא הפסקה שהיקפה נתון במחלוקת, רחבה לדעת בית שמאי וצרה לדעת בית הלל. אך יציאת זוב אינה הפסקה כלל, אלא חזרה אל אותה טומאה עצמה שהמנין בא לצאת ממנה, ובה אין שום מחלוקת.