זבים, פרק ג, משנה א. הפרק שלפנינו פונה לשאלה מעשית מאוד: מה דינם של זב ושל אדם טהור שנמצאו יחד במקום צר אחד, או על חפץ אחד מתנדנד, בתנאים שבהם אין אף אחד מהם יכול לדעת בוודאות אם נגעו זה בזה או נשענו זה על זה. משנתנו מתחלקת בפשטות לשני חלקים, ושניהם סובבים סביב אותו חשש עצמו.
חלק ראשון: ספינה, אסדה, בהמה
המשנה פותחת במקרה של נסיעה משותפת: "הזב והטהור שישבו בספינה", זב וטהור שישבו יחד בספינה; "או באסדא", או על אסדה; "או שרכבו על גבי בהמה", או שרכבו שניהם יחד על בהמה. ואז המשנה נותנת לנו ידיעה מלאה שלא נפגש בגדו של האחד בבגדו של חברו: "אף על פי", אפילו במקרה "שאין בגדיהם נוגעים", שלא היה שום מגע בין בגדיהם. ובכל זאת הדין נשאר בעינו: "הרי אלו טמאים מדרס", בגדיו של מי שהיה טהור נחשבים כאילו קיבלו טומאת מדרס, בכל חומרתו של אב הטומאה.
השאלה המתבקשת היא למה. אם ידוע לנו שבגדיהם של השניים לא נגעו זה בזה, מה מקור הטומאה שאנו מטילים על בגדי הטהור? התשובה נמצאת בסיטואציה עצמה. ספינה מיטלטלת, אסדה נעה ומשתנה, בהמה מתנדנדת בכל פסיעה. שני אנשים היושבים במקום כזה נדחפים כל הזמן קדימה ואחורה ומצד לצד. ואין מדובר בכלים מרווחים; המשנה מתארת ספינה קטנה או אסדה צנועה שכמעט אינה מכילה שני נוסעים, ובהמה שאיננה בדיוק כרכרה בת שישה מושבים. בתנאים כאלה הסיכוי גדול מאוד שבשלב מסוים נדחק הזב אל בגדיו של חברו, ודחיקה מעין זו היא בדיוק מה שיוצר מדרס. כך בעיקרו של דבר מבין הרמב"ם את הדין.
אחרים, וביניהם הרא"ש והר"ש, מציעים כיוון שני. נניח שהטהור היה הכבד מבין השניים. משקלו היה גורם לו לשקוע למטה, וכך היה בגדו של הזב מונח מעליו ונמצא נישא ונסמך עליו. יחס כזה של משקל ומשען די בו כשלעצמו כדי לעשות את בגדיו בני טומאת מדרס.
נמצאנו למדים שיש שני הסברים לדין: או שהשניים כמעט בוודאי נגעו זה בזה מתוך הטלטול והתזוזה של הכלי, או שההבדל במשקלם יצר מצב שבו האחד נסמך על חברו. בין כך ובין כך, בגדיו של מי שיצא לדרך בטהרה יוצאים ממנה נגועים במדרס.
חלק שני: חפצים רעועים
אחר כך באה רשימה שנייה. "ישבו על הנסר", ישבו שניהם יחד על קרש; "על הספסל", על ספסל; "על הגתשיש של מיטה", על שלד המיטה (ויש מפרשים את המילה כחתיכות עץ קטנות המונחות תחת רגלי המיטה); "ועל האכלונס", ועל קורה. לכל אחד מן הפריטים האלה מצמידה המשנה תנאי שאין לו תחליף: "בזמן שהם מחגירין", כלומר שלא היו קבועים ומהודקים כראוי, ולפיכך היו מתנדנדים ומיטלטלים תחת שני היושבים.
הרשימה נמשכת. "או עלו באילן שכוחו רע": או שעלו שניהם על אילן חלש ורעוע, כזה שמתנדנד היטב כשאדם נמצא עליו. "כוחו רע באילן יפה": או שנחו על ענף חלש שבאילן חזק ובריא, ענף שנכפף וזע תחת משקלו של אדם. אחר כך סולם מן הסוג המצרי, כלומר סולם קצר וקל, "או סולם מצרי", יחד עם התנאי שלו, "בזמן שאינו קבוע במסמר", שלא היה מחובר לכותל במסמר. ואחר כך "על הכבש", על כבש; "ועל הקורה", על קורה; "ודלת בזמן שאינה עשויה בטיט", על דלת שלא הוצבה עדיין במקומה כראוי בטיט. בכל מקום שנמצאו שניהם יחד על גבי דבר פגום, שמתנדנד ונע תחתיהם, פסקו של תנא קמא הוא "טמאים": טמאים.
הטעם הוא שוב עניין של הסתברות. אדם היושב על חפץ רעוע כזה נזרק לכאן ולכאן, ומן הסתם במשך כל התנועה הזאת נגע בו הזב והעביר לו טומאה.
"רבי יהודה מטהר": בכל פריט שברשימה הזאת חולק רבי יהודה על תנא קמא וסובר שמי שהיה טהור נשאר בטהרתו.
שתי דרגות שונות של טומאה
חשוב לשים לב ששני חצאי המשנה אינם מדברים באותו מצב. המקרים שבפתיחה, הספינה והאסדה והבהמה, מולידים טומאת מדרס. הרשימה השנייה מולידה מה שקרוי טומאת היסט, הטומאה הבאה מחמת החשש שהזב הזיז את עצמו כנגד חברו.
ומדוע ההבדל? בקבוצת המקרים הראשונה מדובר בחפצים מוצקים לחלוטין, אלא שהם קטנים מאוד. שני אנשים הדחוקים בשטח זעיר כמעט חייבים להיפגש. הוסף לזה את גורם הזמן: אדם עשוי להימצא בספינה או על אסדה ימים רבים ברציפות. שהייה ממושכת במקום צר הופכת את המגע לדבר שקרוב לוודאי, והטומאה היוצאת מכך היא טומאת מדרס בשלמותה. בקבוצה השנייה מדובר בחפצים רעועים ובלתי יציבים, שאדם מבלה עליהם בדרך כלל זמן קצר בלבד. שם ההסתברות למגע נמוכה בהרבה; אנו רק חוששים, מביאים בחשבון את האפשרות, ולכן התוצאה היא הקטגוריה הקלה יותר של טומאת היסט, שיש לה מערכת דינים משלה.
ההלכה אינה כרבי יהודה. אף במקרים של הקרש המתנדנד, הענף החלש והדלת שלא הוצבה, שבהם היו השניים יחד רק זמן מועט, אנו חוששים למגע דיינו כדי לטמא את האדם.