זבים, פרק ב, משנה א. אחרי שהפרק הראשון עסק בדרך שבה נמנות ראיותיו של הזב, פונה המשנה כאן לשאלה אחרת לגמרי: אלו אנשים בכלל ראויים להיטמא בזיבה? לא כל סוג של אדם נכלל מאליו בכל דיני הטומאה, ולכן המשנה פורשת רשימה.
המשנה פותחת בקביעה כוללת: "הכל מיטמאין בזיבה", כלומר הכל בכלל קבלת הטומאה הזו והעברתה. הגמרא בערכין מוסיפה עד כמה הדבר מגיע: אף קטן בן יום אחד נכלל בהלכה זו. ומכאן ואילך מתחילה המשנה למנות במפורש את אותם אנשים שהיינו עשויים להוציא מן הכלל.
גרים ועבדים
"אף הגרים", הגרים בכלל, "אף העבדים", וגם עבד כנעני, "בין משוחררים בין שאינן משוחררים", בין שיצאו לחירות ובין שהם עדיין בעבדותם.
ומדוע היה מקום לחשוב אחרת? מפני שהפסוק פותח את העניין במילים "דברו אל בני ישראל". מלשון זו דרשו חכמים מיעוט: "בני ישראל מיטמאין בזיבה ואין הגוים מיטמאין בזיבה", ישראל מיטמא בזיבה ואין הגוי מיטמא בזיבה. ומאחר שיש כאן מיעוט כזה, היה סביר להניח שההלכה חלה רק על מי שנולד בכלל ישראל. תורת כהנים, הוא מדרש ההלכה על ספר ויקרא, מלמדת אחרת. הפסוק ממשיך "ואמרתם אליהם", ולשון נוספת זו באה לרבות את הגרים ואת העבדים. דווקא מכוח דרשה זו יכולה משנתנו לקבוע בפשטות שגרים ועבדים בכלל.
מי שאין לו מעמד שלם או הגדרה שלמה
המשנה ממשיכה ברשימתה. חרש, וכן שוטה, מי שאין בו דעת ויכולת שכלית להיות בר אחריות, שניהם מיטמאין בטומאה זו, אף שבתחומים רבים בהלכה מעמדם פחות. וכן קטן.
ובכלל זה גם סריס אדם, מי שאיבר ההולדה שלו נכרת או ניזוק בידי אדם, וכן סריס חמה, מי שמלידה מעולם לא היה ראוי להוליד. בין שהמצב נגרם בידי אדם ובין שבא מטבע ברייתו, שניהם בכלל הלכות זיבה.
טומטום ואנדרוגינוס
לסיום עוסקת המשנה בשני מקרים של מין מסופק: טומטום, שאין אפשרות לזהות את מינו כלל, ואנדרוגינוס, שיש בו סימני זכר וסימני נקבה יחד. בשניים אלו פוסקת המשנה: "נותנין עליהם חומרי האיש וחומרי האשה", מטילים עליהם את החומרות שנוהגות באיש ואת החומרות שנוהגות באשה. מאחר שאין בידינו להכריע מה הם, או שהם מופיעים כשניהם, מחמירים בהם ככל צד וצד.
ולמעשה מה פירוש הדבר? המשנה מבארת: "מיטמאין בדם כאשה, ובלבן כאיש, וטומאתן בספק". אם יצא מהם דם מן הרחם, הדם הזה מטמא כדם האשה. אם יצא מהם לבן, הוא מטמא כזיבת האיש. אבל "וטומאתן בספק", בכל אחד מן המקרים הטומאה נשארת טומאת ספק בלבד. מדוע? שהרי בראיית דם ייתכן שאדם זה זכר הוא מן הדין, ואז ראיה כזו אינה מטמאת אותו כלל. ובראיית לבן ייתכן שאדם זה נקבה הוא מן הדין, ואז אין הזיבה מטמאת אותה. לפיכך כל ראיה בפני עצמה מעמידה אותנו בספק.
אבל אם ראה אדם זה גם דם וגם לבן, שוב אין כאן ספק כלל, ותרומה שנגעו בה נשרפת. הסברה פשוטה: מה שיהיה אדם זה באמת, אחת משתי הראיות הללו מטמאת אותו בוודאי. אין עוד דרך להימלט מן המסקנה.
מקום המקדש
ואף על פי כן יש כאן יוצא מן הכלל מפליא. גם כששתי הראיות באו, אין אדם כזה חייב על כניסה למקום המקדש, השטח המקודש שבהר הבית, בעודו באותה טומאה. המקור הוא הפסוק "מזכר עד נקבה תשלחו". התורה מדברת בשילוח זכר ודאי ונקבה ודאית. טומטום ואנדרוגינוס, שמעמד מינם מסופק מעצם הגדרתם, אינם בכלל לשון זו. לפיכך, אף שטומאתם עצמה ממשית עד כדי שריפת תרומה, אין הם מתחייבים על עלייתם להר הבית באותה טומאה.
נמצא שהמשנה שרטטה מעגל רחב: קטנים בני יום אחד, גרים, עבדים משוחררים ושאינם משוחררים, החרש, השוטה, הקטן, הסריס בשני סוגיו, ואף מי שאין דרך לקבוע את מינו. כמעט שאין ישראל שנשאר מחוץ להלכות זיבה, ובמקום שהזהות מסופקת מטילים את חומרות שני הצדדים, חוץ ממקום שלשון התורה עצמה תובעת זכר ודאי או נקבה ודאית.