יבמות פרק חמישי, משנה ד'. בסופה של המשנה הקודמת למדנו שהזיקה שבין גט, מאמר וכיוצא בהם נוהגת ביבמה אחת וביבם אחד. משנתנו באה לברר כיצד מתנהלים דינים אלו כאשר עומדות לפנינו שתי יבמות ויבם אחד - שתי נשים שונות ואח אחד שנותר.
צירופים שבהם קדם המאמר:
"עשה מאמר בזו ומאמר בזו" - "צריכות שני גיטין וחליצה". גט לכל אחת מן הנשים כנגד כל מאמר ומאמר, שכן המאמר הוא קניין מדרבנן והוא מצריך גט; וחליצה אחת בלבד לאחת מהן, כדי לפטור את שתיהן מן הזיקה. דין זה הולך לשיטת חכמים במשנה א', הסוברים שיש מאמר אחר מאמר, ולא כרבן גמליאל הסובר שאין מאמר אחר מאמר.
"מאמר בזו וגט בזו" - "צריכה גט וחליצה". גט לאישה שנעשה בה המאמר, וחליצה לאחת מהן להתרת הזיקה.
"מאמר בזו וביאה בזו" - "צריכה שני גיטין וחליצה". הביאה בשנייה היא ביאה פסולה, שכן משעשה מאמר בראשונה נקנתה לו במקצת ונפסלה השנייה, ולפיכך אין ביאתה מועילה. ומכל מקום נדרשים שני גיטין: אחד כנגד המאמר שנעשה בראשונה ואחד כנגד הביאה שנעשתה בשנייה; ועוד חליצה לאחת מהן, להתרת הזיקה.
"מאמר בזו וחלץ לזו" - הראשונה, שנעשה בה המאמר, צריכה גט, ואילו חליצה נוספת אינה נדרשת: החליצה הועילה ופטרה את שתיהן מן הזיקה, אך המאמר עדיין מצריך גט.
צירופים שבהם קדם הגט:
"גט לזו וגט לזו" - צריכות חליצה בלבד. הגיטין עצמם אינם מצריכים דבר לאחריהם, אף על פי שהם פוסלים את היבמה מן הייבום; ומאחר שממילא הכוונה לחלוץ, די בחליצה אחת ובכך הותרו.
"גט לזו וביאה לזו" - "צריכה גט וחליצה". הביאה בשנייה פסולה, לפי שכבר ניתן גט לחברתה. לפיכך נדרש גט לזו שנבעלה, וחליצה לאחת מהן כדי להיפטר מן הזיקה.
"גט לזו ומאמר בזו" - "צריכה גט וחליצה". גט לזו שנעשה בה המאמר, והשנייה אינה זקוקה לו; וחליצה לאחת משתיהן להתרת הזיקה.
"גט לזו וחליצה לזו" - אין נדרש דבר, שכן "אין אחר חליצה כלום".
"אין אחר חליצה כלום":
לחליצה יש סופיות, ואין דבר שיכול לחול לאחריה. הגמרא מבארת שלשון זו הולכת לשיטת רבי עקיבא, הסובר שאין קידושין תופסין בחייבי לאווין. משנעשתה חליצה, אף אם יקדש את היבמה לאחר מכן אין הקידושין מועילים, משום ש"כיוון שלא בנה שוב לא יבנה" - מאחר שלא בנה את הבית בדרך ייבום אלא חלץ, שוב אינו רשאי לבנותו ואינו יכול לשאתה. נמצא שקידושיה הם בכלל חייבי לאווין, ולדעת רבי עקיבא אינם תופסים.
לעומת זאת, לדעת חכמים הסוברים שאין ממזר מחייבי לאווין וקידושין תופסין בהם, אילו היה מקדש לאחר החליצה היו הקידושין חלים ומצריכים גט. ומכיוון שמשנתנו נוקטת שלאחר החליצה אין נדרש דבר, אף אם עשה קידושין לאחריה, מוכח שהיא עולה בקנה אחד עם שיטת רבי עקיבא, שאין קידושין תופסין בחייבי לאווין.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני הצירופים בשתי יבמות ויבם אחד. כאשר קדם המאמר - כל מאמר מצריך גט, והביאה שלאחריו פסולה ואף היא מצריכה גט, ובכל המקרים נדרשת חליצה אחת לפטור את שתיהן מן הזיקה, אלא אם כן כבר נעשתה חליצה. כאשר קדם הגט - הגט עצמו אינו מצריך דבר לאחריו אך פוסל מן הייבום, וכל שנעשה אחריו (ביאה או מאמר) מצריך גט וחליצה. ולבסוף עמדנו על סופיותה של החליצה, ועל כך שלשון "אין אחר חליצה כלום" מתאימה לשיטת רבי עקיבא שאין קידושין תופסין בחייבי לאווין.