ידיים, פרק ד, משנה ז. לקראת סופה של המסכת משמרת המשנה כמה עימותים גלויים בין הצדוקים לפרושים. הצדוקים כפרו בסמכותה של תורה שבעל פה, ואילו הפרושים נשאו את המסורת שהיא שלנו. תבנית הוויכוח חוזרת על עצמה בכל פעם: הצדוקים מצביעים על מה שנראה בעיניהם כסתירה בין פסקי החכמים, והפרושים משיבים, בדרך כלל בכך שהם מראים שאותה קושיה עצמה חוזרת אל המקשים. משנתנו שומרת שני סיבובים כאלה, הראשון בתחום טומאה וטהרה והשני בדיני נזיקין.
עמוד המשקה הנשפך
הצדוקים פותחים: "קובלין אנו עליכם פרושים" (יש לנו טענה עליכם, פרושים), שאתם מטהרים את הניצוק.
מהו ניצוק? אין הכוונה לנהר או לנחל, אלא לקילוח המשקה התלוי בין שני כלים ברגע שמערים מזה לזה. הברטנורא מפנה אותנו למקום שבו נשנית ההלכה הזאת: במסכת מכשירין נאמר "כל הניצוק טהור", שאין עמוד המשקה הנשפך מוליך עמו טומאה. והמקרה המעשי: אדם מערה מכלי טהור לתוך כלי טמא. כל המשקה שעדיין נמצא בכלי העליון נשאר בטהרתו, שכן "ניצוק אינו חיבור", אין הקילוח היורד יוצר חיבור הלכתי בין שני הכלים. טומאת הכלי התחתון אינה יכולה לטפס בעמוד המשקה ולהגיע אל מה שעדיין לא יצא מן העליון. על הקולא הזאת קבלו הצדוקים.
התשובה: אמת מים היוצאת מבית הקברות
הפרושים משיבים באותו נוסח קובלנה בדיוק, הפעם כלפי הצדוקים: שהם מטהרים את "אמת המים" שמהלכה יוצא מבית הקברות. כאן מדובר באמת ובתמים במים נעים, מים שעברו דרך מקום קבורה ואף על פי כן אין מכריזים עליהם כטמאים.
הברטנורא מסביר היכן כוחה של התשובה: הצדוקים עצמם מודים שמים אלו נשארים בטהרתם ("מודו בה צדוקים דטהורה"), ונסמכים על לשון הפסוק בויקרא, "מקוה מים יהיה טהור", שמקווה המים עומד בטהרתו. אם כן, אין הפרושים מטיחים סתם האשמה שכנגד. הם מראים שעמדתם שלהם עקיבה: מים שלא נתלשו ולא הוכשרו כדרך שההלכה דורשת אינם מקבלים טומאה, וזה נכון במידה שווה בקילוח הנשפך ובאמה היוצאת מבית הקברות. הצד שגישתו רופפת הוא זה שמקל במקרה השני ומחמיר דווקא בראשון.
שוורים, חמורים ועבדי בית
קובלנה שנייה באה מצד הצדוקים, הפעם על מה שאתם שונים, פרושים, שהבעלים משלם על נזק שהזיקו שורו וחמורו, ואילו האדון פטור מנזק שהזיקו עבדו ושפחתו.
הם מציגים זאת כקל וחומר. כלפי בהמה אין לאדם שום חיובי מצוות, ובכל זאת נזקה מוטל על בעליה. כלפי עבד ודאי שיש לאדון חיובי מצוות. וכי לא נלמד מכאן קל וחומר שנזקו של העבד יוטל על האדון? הטענה כאילו עולה מן הקל אל החמור.
הפרושים דוחים את הלימוד במילה אחת: "לא". מה שנאמר בשור וחמור אי אפשר לומר בעבד, משום שהבהמה אין בה דעת ואילו בעבד יש דעת. בהמה אינה שוקלת ואינה מחליטה, ולפיכך האחריות לנזקיה מוטלת על בעליה. לעבד יש דעת משלו והוא בוחר את מעשיו. אילו היה האדון חייב, התוצאות היו בלתי נסבלות: יקניט אדם עבד כזה, יעורר את חמתו, ואין לעבד אלא לצאת ולהצית גדיש של תבואה של חברו ולהשאיר את התשלום לאדונו.
הברטנורא משלים את התמונה בציוריות: עבד נוטר טינה יכול להביא את בעליו לידי פשיטת רגל, לגרום הפסדים של מאה מנה בכל יום ויום, בידיעה שהחשבון ייפרע על ידי מישהו אחר. דווקא משום שיש בעבד דעת, ההלכה מטילה את החיוב על פתחו שלו. הנחה זו היא שמסלקת כל תמריץ להחריב ממון מתוך טינה, וזה הטעם שאי אפשר כלל להשוות את העבד לבהמה.
נמצא ששתי קובלנות הצדוקים שבמשנה זו מתפוררות בבדיקה. הלכות הניצוק נשענות על עיקרון שהצדוקים עצמם מקבלים, ופטור האדון מנזקי עבדו צומח בדיוק מאותה תכונה המבדילה בין אדם לבהמה: היכולת לחשוב ולבחור.