ידיים, פרק ד, משנה ו. בין גזירות חכמים הנידונות בפרק זה מצויה ההלכה שכתבי הקודש מטמאים את הידיים הנוגעות בהם. משנתנו מביאה קושיה שהוטחה כנגד אותה גזירה עצמה, ואת הדין ודברים שבא בעקבותיה.
פותחת המשנה: "אומרים צדוקים: קובלים אנו עליכם פרושים". הצדוקים הכריזו שיש להם טענה, קובלנה, כנגד הפרושים.
מי היו הצדוקים ומי היו הפרושים?
הברטנורא מביא את הרקע ההיסטורי. כל מי שכופר בתורה שבעל פה נכלל בכינוי זה: "הכופרים בתורה שבעל פה נקראים צדוקים". השם נגזר משני אנשים, צדוק ובייתוס, שישבו בבית מדרשו של אנטיגנוס איש סוכו, והכת נקראה על שמם משום שהם היו הראשונים שפתחו את הדרך המקולקלת הזאת.
מה שהסיט אותם מן הדרך היה משפט אחד שהם שמעו מפי רבם שלהם. אנטיגנוס לימד: "אל תהיו כעבדים", אל תדמו לאותו עבד המשמש את רבו "על מנת לקבל פרס", כשעיניו נשואות אל השכר. צדוק ובייתוס תמהו: "אפשר פועל טורח ועושה מלאכה", וכי ייתכן שפועל טורח במלאכתו מן הבוקר עד הערב, ולעת ערב הוא הולך לביתו וידיו ריקות? מתוך סברה זו הסיקו שאין שכר כלל, פרשו מדברי החכמים, וכיתות של יהודים נלוו אליהם.
ודאי שאנטיגנוס לא התכוון כלל לשלול את קיומו של השכר. כוונתו הייתה שהשכר לא יהיה המניע שלנו בעבודת ה'. דווקא ההבנה המשובשת בדבריו היא שהולידה את כל הפילוג.
ואשר לשם השני, מבאר הברטנורא ש"חכמי ישראל היו קורין פרושים", חכמי ישראל נקראו פרושים, המובדלים, לפי שהיו אוכלים אפילו את חולין שלהם, מאכל שאינו תרומה ואינו מעשר, בטהרה, ופרשו עצמם מכל מה שנגע בו עם הארץ.
הטענה
ועתה לגופה של הקובלנה: "שאתם אומרים: כתבי הקודש מטמאין את הידים, וספרי המירס אינן מטמאין את הידים". הצדוקים מחו על כך שהפרושים פוסקים שכתבי הקודש מטמאים את הידיים, ואילו ספרי המירס, כתבי הומרוס, כלומר ספרות יוונית חילונית, אינם מטמאים. סדר הקדימויות שלכם, כך טענו, הפוך: אתם מחמירים בקודש יותר מאשר בדבר של מה בכך.
תשובתו של רבן יוחנן בן זכאי
רבן יוחנן בן זכאי השיב להם בשאלה משלו: "וכי אין לנו", האם הקובלנה הזאת היא "אלא זו בלבד", הפריט היחיד ברשימתכם? האם אין לכם דבר נוסף לטעון כנגדנו?
מיד הניח על השולחן הלכה נוספת של הפרושים: "עצמות חמור טהורים", עצמות חמור נשארות טהורות, ולעומתן "עצמות יוחנן כהן גדול" טמאות. הלכה זו, כך רמז להם, ראויה להטריד אתכם לא פחות מן הראשונה.
לצדוקים היה הסבר מוכן: "לפי חיבתן היא טומאתן", הטומאה שנתלתה באותן עצמות נובעת ישירות מחשיבותן. חכמים גזרו טומאה על עצמות אדם כדי שלא יעשה אדם מעצמות אביו ואמו "תרוודות", כפות לשולחן. באומרם כך הודו למעשה בעיקרון: עצם של בהמה יכולה כדין להיעשות כלי בבית, ואילו עצמות הורים צריכות הגנה מפני גורל כזה, ומעמד הטומאה הוא המגן עליהן.
עתה סגר רבן יוחנן בן זכאי את המעגל: "אף כתבי הקודש", אותה סברה עצמה נוהגת בכתבי הקודש. טומאתם אינה אלא ביטוי לכמה הם חביבים עלינו. ספרי הומרוס, לעומת זאת, "שאינן חביבין", אין בהם שום חיבה כלפינו, ולפיכך לא היה מעולם טעם להעניק להם מעמד כזה.
הערה מן הברטנורא
הברטנורא מוסיף הערה לדין ודברים הזה. כתבי הקודש נגזרה עליהם טומאה מחמת חביבותם עלינו, שלא יעשה אדם מהם "שטיחין על גבי בהמה", מרדעות הפרושות על גב בהמה. אך מיד הוא מסייג: "ולפי דבריהם היה משיב להם, ולא לפי האמת". רבן יוחנן בן זכאי השיב לצדוקים מתוך שיטתם, והפך כנגדם את הטענה שהם עצמם הודו בה זה עתה, ולא הציג את הטעם האמיתי של הגזירה.
הטעם האמיתי, ממשיך הברטנורא, היה שלא יבואו הספרים "לידי פסידא", לידי הפסד. דרכם היה להצניע את ספרי הקודש באותו מקום שבו הניחו את התרומה, והעכברים הבאים אחר האוכל היו מגיעים ומכרסמים את הספרים. הדבר מבואר במשנה האחרונה שבמסכת זבים, ואף עלה קודם לכן בפרקנו. משגזרו חכמים שכתבי הקודש מטמאים את הידיים, שוב אין אדם מצניע אותם בצד התרומה, והספרים נשמרים.
נמצא שהמשנה משאירה בידינו שתי שכבות: התשובה שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לצדוקים לפי שיטתם, והדאגה המעשית לשמירת הספרים, שהיא העומדת באמת מאחורי הגזירה.