ידיים, פרק ד, משנה ה. חכמים גזרו שכתבי הקודש מטמאים את הידיים הנוגעות בהם. משנתנו שואלת שאלה מדויקת על אותה גזירה: אילו כתבים בדיוק נכללים בה? האם הדבר תלוי בלשון שבה נכתב הטקסט, בכתב שבו הוא כתוב, או בחומרים שהסופר השתמש בהם?
פתיחת המשנה: "תרגום שבעזרא ושבדניאל, מטמא את הידים", כלומר החלקים הארמיים שבספר עזרא ובספר דניאל מטמאים את הידיים. פרקים מסוימים בספר עזרא ובספר דניאל נכתבו מתחילתם לא בעברית אלא בארמית, וכך בדיוק הם עומדים בכתובים. כיוון שארמית זו היא נוסחו האמיתי של הכתוב הקדוש ולא תרגום שתרגם אדם, נכללים חלקים אלו בגזירה במלואה: כל הנוגע בהם, ידיו נטמאות.
עתה המשנה ממעטת שלושה מצבים. "תרגום שכתבו עברית": כתוב שלשונו הראויה ארמית, כאותם פרקים בעזרא ובדניאל, והכותב כתבו בעברית. "ועברית שכתבו תרגום": התמונה ההפוכה, מקרא שמקומו בעברית ונכתב כתרגום ארמי. "וכתב עברי": טקסט שהועתק באלפבית העברי הקדום. (האותיות המוכרות לנו נקראות כתב אשורית, ואותן קיבלו רק בשלב מאוחר יותר.) על שלושתם מסיימת המשנה "אינו מטמא את הידים": אין הידיים נטמאות בהם.
לאחר מכן מנסחת המשנה את הכלל בצורתו החיובית: "לעולם אינו מטמא, עד שיכתבנו אשורית, על העור, ובדיו". אין דבר מטמא את הידיים אלא אם כן מתקיימים שלושה תנאים יחד: שנכתב בכתב אשורית, שנכתב על קלף, ושנכתב בדיו.
במילים אחרות, הגזירה חלה רק על ספר אמיתי, שנעשה כדרך שנעשים ספרי התורה שלנו, על פי הלכות סופרות, כדרך שסופר כותב. חומש או תנ"ך מודפס אינו בכלל זה: אינו קלף, ואינו כתוב באותה דיו. וטקסט המופיע בתרגום בוודאי אינו מטמא את הידיים. המעמד הזה שייך לכתבי הקודש בצורתם הכתובה האמיתית בלבד.