TheWholeTorah.aiBeta

ידיים פרק ג, משנה ה: "בו ביום", באותו היום עצמו

לימוד בחברותא

ידיים, פרק ג, משנה ה. פרק ג של מסכתנו עסק בדרכים שבהן הידיים נטמאות ובדברים המטמאים אותן. הפרק נחתם במשנה שיש בה דבר יוצא דופן: חתימת תאריך. ההלכה הנמסרת כאן אינה מיוחסת רק לחכם מסוים, אלא ליום מסוים.

הדובר במשנה זו הוא רבי שמעון בן עזאי, והוא פותח בציון שדבריו מסורת שקיבל ולא סברה שהעלה מדעתו: "מקובל אני", מסורת בידי, "מפי שבעים ושנים זקן", מפיהם של שבעים ושניים זקנים. ואז הוא קובע את המסורת בזמן מוגדר, ופותח: "ביום שהושיבו", ביום שבו הושיבו החכמים את רבי אלעזר בן עזריה "בישיבה", בראש הישיבה.

אותה התכנסות הייתה הרבה יותר מיום לימוד רגיל. עם מינויו של רבי אלעזר בן עזריה בראש הישיבה, עברו החכמים שנאספו על השאלות ההלכתיות שנשארו בלא הכרעה והכריעו אותן בזו אחר זו. עניינים שהמתינו לפסק זמן רב קיבלו אותו באותו מעמד, ומשום כך הלכות רבות כל כך הפזורות במשנה נושאות את חתימתו של אותו תאריך יחיד.

הברטנורא מבאר את הכלל המעשי העולה מכאן. בפירושו למילים "בו ביום" הוא מזהה אותן עם המעשה שאירע לרבי שמעון בן עזאי, מעשה שהיה באותו יום עצמו שבו הושיבו החכמים את רבי אלעזר בן עזריה בראש הישיבה. ומשם הוא קובע כלל שכדאי לזכור: "וכל מקום שנאמר במשנה", כל מקום שהמשנה נוקטת בלשון "בו ביום" בלי לפרש יותר, "על אותו יום נאמר", על אותו יום היא מדברת, יום מינויו של רבי אלעזר בן עזריה.

נמצא שמשנתנו עושה שני דברים בבת אחת. היא מוסרת מסורת הלכתית שקיבל בן עזאי מפי שבעים ושניים הזקנים, והיא מציבה את המסורת הזו במסגרת ההיסטורית של יום ההכרעה הגדול בבית המדרש. ומשהוצגה מסגרת זו, יכולה המשנה לאסוף גם הלכות אחרות שנפסקו באותו מעמד עצמו.