ידיים, פרק ד, משנה ד. משנתנו נפתחת שוב במילים "בו ביום", אותו ביטוי החוזר בכל המשניות הללו ומכוון ליום המפורסם שבו הושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בראש הישיבה. שורה שלמה של שאלות נשאלה והוכרעה באותו יום, וכאן לפנינו עוד אחת מהן, אלא שהפעם אין זו שאלה שהעלה תלמיד חכם בתוך דיון, אלא אדם ששאל על חייו שלו.
השאלה
השאלה
המשנה מציגה אותו בשמו ובמקור משפחתו: "בא יהודה גר עמוני", גר שמשפחתו יצאה מאומת עמון, "ועמד לפניהם בבית המדרש", הוא ניצב לפני החכמים שהיו מכונסים בבית המדרש. שאלתו הייתה קצרה ואישית: "אמר להם: מה אני לבוא בקהל?" כלומר, מה דיני לעניין הכניסה ל"קהל", אותו כלל ישראל שמותר להתחתן בתוכו?
צריך כאן מעט רקע. ההלכה אינה מתירה לכל יהודי להינשא לכל יהודי אחר; יש בתוך האומה יותר מקהל אחד לעניין נישואין. מי שהתגייר מאומת עמון או מואב נשאר מחוץ לקהל העיקרי. אין הוא נותר בלא זיווג, שהרי יש נשים שהוא מותר בהן לגמרי, אך כלל הציבור נשאר סגור בפניו. שאלתו של יהודה הייתה בדיוק זו: האם האיסור הזה חל גם עליו.
רבן גמליאל ורבי יהושע
"אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה". רבן גמליאל השיב לו שהוא אסור. "אמר לו רבי יהושע: מותר אתה". רבי יהושע השיב לו שהוא מותר.
רבן גמליאל ביסס את פסקו על הפסוק: "אמר לו רבן גמליאל: הכתוב אומר", התורה אומרת במפורש, "לא יבוא עמוני ומואבי", אין עמוני ומואבי בא, "בקהל ה'", אל תוך קהל ה', "גם דור עשירי", וזה נאמר אף בדור העשירי. הרי שהכתוב עצמו מוציא את גרי שתי האומות הללו מכלל הקהל, ואינו קובע לאיסור זה מועד סיום של דור או שניים.
תשובתו של רבי יהושע נסמכה על עובדה היסטורית ולא על דרשת הפסוק: "אמר לו רבי יהושע: וכי עמונים ומואבים במקומן הן?" האם העמונים והמואבים יושבים עדיין בארצות שישבו בהן פעם, עד שנוכל להצביע על אדם פלוני ולקבוע שהוא מהם? "כבר עלה סנחריב מלך אשור", מלך אשור עלה וכבש כמה דורות לפני כן, "ובלבל את כל האומות", והוא ערבב את כל האומות זו בזו, עקר עמים שלמים מאדמתם והושיב אותם במקומות אחרים. מי שנקרא בימינו עמוני, אין בידינו להראות שהוא מזרעו של אותו עמון שאסרה התורה.
כדי לבסס את הדבר הביא רבי יהושע פסוק מישעיהו, שבו סנחריב עצמו מתפאר במעשיו. "ואסיר גבולות עמים", ביטלתי את גבולות העמים, "ועתידותיהם שוסתי", בזזתי את אוצרות עושרם, "ואוריד כאביר יושבים", והורדתי את היושבים בעוצמה. בין הדברים שהמלך מתגאה בהם נמנית מחיקת גבולות האומות: הוא תלש אוכלוסיות מארצותיהן ונטע אותן בארצות חדשות.
עוד שני פסוקים
עוד שני פסוקים
לרבן גמליאל היה פסוק משלו, מירמיהו, שבו מדבר הקדוש ברוך הוא על עתידו של עמון: "ואחרי כן", ולאחר כל זאת, "אשיב את שבות", אחזיר את השבויים, "בני עמון". ומכיוון שהנביא מבטיח שגלויי עמון יוחזרו למקומם, סבר רבן גמליאל, "וכבר חזרו", חזרתם כבר התרחשה, ועמון שוב אומה שניתן לזהותה.
רבי יהושע השיב מפסוק בעמוס, שבו מבטיח הקדוש ברוך הוא על עמו שלו: "ושבתי את שבות", אחזיר את השבות, "עמי ישראל". הבטחה זו כתובה בנביאים לא פחות מן ההבטחה על עמון, "ועדיין לא שבו", ובכל זאת גלויי ישראל בוודאי לא חזרו לארצם. נבואה שתהיה שיבה אינה הוכחה שהשיבה כבר הייתה. ואם קיבוץ גלויות של ישראל עדיין לפנינו, אין לנו בשום אופן יסוד להניח שעמון כבר הושב למקומו.
ההכרעה
"התירוהו לבוא בקהל". סופו של הדיון היה שהתירו ליהודה, אותו גר עמוני שעמד לפניהם ושאל, לבוא בקהל ולהינשא בכלל ישראל. איסור התורה עומד במקומו, אלא שאין עוד לפנינו אומה שניתן לקבוע לגביה שהיא עמון ומואב שעליהם דיברה התורה.