ידיים, פרק ד, משנה ג. זו המשנה הארוכה ביותר במסכתנו, ואפשר שהיא מן הארוכות שבכל ששה סדרי משנה, אך כבר בפתח הדברים ראוי להרגיע את הלומד: אורך אינו קושי. לפנינו ויכוח ארוך וסדור, ומשעה שעוקבים אחר שלביו הוא נקרא בבהירות מתחילתו ועד סופו.
משנתנו נפתחת כדרך שנפתחות אחיותיה בפרקים אלו, בלשון 'בו ביום אמרו'. המילים 'בו ביום' מכוונות לאותו יום מפורסם שבו הושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בראש הישיבה, יום שבו הובאו שאלה אחר שאלה לפני החכמים והוכרעו. לפנינו סעיף נוסף מסדר היום ההוא.
השאלה
'עמון ומואב, מה הן בשביעית?' מה דינן של ארצות עמון ומואב לעניין שביעית? מן התורה, חובות השביעית והמעשרות נוהגות בארץ ישראל. אך ישראל התגוררו גם בארצות אחרות, ואחדות מהן נחשבו טפלות לארץ ישראל, עד שהרחיבו עליהן חכמים בתקנתם חלק מן החובות. שאלת היום הייתה איזה מעשר יפרישו יושבי עמון ומואב בשנה השביעית.
'גזר רבי טרפון': רבי טרפון פסק את פסקו, והוא 'מעשר עני', המעשר הניתן לעניים. וכנגדו 'וגזר רבי אלעזר בן עזריה', ופסקו 'מעשר שני'. ואין כאן דקדוק בעלמא; שתי הדעות מוליכות לתוצאות שונות לחלוטין. פירות שנקבעו למעשר עני, העניים עצמם באים וזוכים בהם. פירות שנקבעו למעשר שני נשארים של הבעלים, אלא שעליו להעלותם לירושלים ולאכלם שם, או לפדותם בכסף ולהוציא את הכסף על מאכל שייאכל בתוך העיר.
על מי חובת ההוכחה?
נענה רבי ישמעאל וקרא לחברו בשמו: 'אלעזר בן עזריה'. וזו תביעתו: 'עליך ראיה ללמד, שאתה מחמיר, שכל המחמיר עליו ראיה ללמד': חובת הבאת הראיה מוטלת עליך, שהרי פסקך הוא המחמיר, וכל המחמיר עליו להביא ראיה לדבריו.
מיד השיב לו: 'ישמעאל אחי, אני לא שניתי מסדר השנים. טרפון אחי שינה, ועליו ראיה ללמד.' ישמעאל אחי, לא אני הוא שיצא מסדרן הרגיל של השנים. טרפון אחי הוא שעשה כן, ולפיכך עליו להביא לנו ראיה.
כוחה של תשובה זו נעוץ במחזור המעשרות של שבע השנים. שנה ראשונה ושנייה, מעשר שני; שנה שלישית, מעשר עני; רביעית וחמישית, שוב מעשר שני; ושישית, שוב מעשר עני. שים לב שאין מעשר עני בא פעמיים בזה אחר זה. הקובע מעשר שני בשביעית בעמון ומואב, דבריו משתלבים בנחת באותו מחזור. הקובע שם מעשר עני, מעמידו מיד בעקבות מעשר עני של השנה השישית ומשבש את החילופין, וכל המשבש את הסדר הוא שצריך לבסס את שיטתו.
מצרים מול בבל
השיב רבי טרפון בטענה מצרית: 'השיב רבי טרפון: מצרים חוץ לארץ'. מצרים שוכנת מחוץ לגבולות ארץ ישראל, וכן 'עמון ומואב' 'חוץ לארץ'. ומעתה, 'מה מצרים מעשר עני בשביעית', הואיל ובמצרים השנה השביעית נתונה למעשר עני, כך, טען, יפרישו שדות עמון ומואב אותו מעשר עצמו באותה שנה.
השיב רבי אלעזר בן עזריה בתקדים מתחרה: 'השיב רבי אלעזר בן עזריה: בבל חוץ לארץ'. אף בבל יושבת מחוץ לארץ, וכך גם 'עמון ומואב'. ולפיכך, 'מה בבל מעשר שני בשביעית', שבבבל השביעית היא שנת מעשר שני, ולפי היגיון זה ילכו ארצות אלו אחר בבל. ומדוע תשמש מצרים מודל ולא בבל?
פירש רבי טרפון את הטעם שמאחורי תקדים מצרים: 'אמר רבי טרפון: מצרים שהיא קרובה, עשאוה מעשר עני'. מפני שמצרים סמוכה לארץ ישראל, כיוונו חכמים את תבואת שביעיתה למעשר עני, 'שיהיו עניי ישראל' 'נסמכים עליה בשביעית', נשענים על אותם פירות בשנת השמיטה, שבה אין אדמת הארץ נותנת להם דבר. 'אף עמון ומואב, שהם קרובים': אף ארצות אלו סמוכות, ולפיכך יש לנקוט בהן אותה תקנה עצמה, שיהיו עניי ארץ ישראל נסמכים על יבולן בשביעית.
רווח ממון והפסד נפשות
התשובה הייתה חדה: 'הרי אתה כמחנן ממון', כמעניק טובת ממון אתה נראה, 'ואין אתה אלא' 'כמפסיד נפשות', ובאמת אין אתה אלא גורם לאבדן נפשות. ועוד: 'קובע אתה את השמים' 'מלהוריד טל ומטר', מונע אתה מן השמים את טלם ואת מטרם.
וסמך את הדבר לפסוק במלאכי. 'היקבע אדם אלוקים': האם ייתכן שאדם יגזול את הקדוש ברוך הוא? 'כי אתם קובעים אותי', ואף על פי כן אתם הגוזלים אותי. 'ואמרתם במה קבענוך', ואתם שואלים במה גזלנוך; והתשובה: 'המעשר והתרומה'. במקום שנוהגים במעשרות שלא כשורה, הברכה הנמנעת היא הגשם.
שתי חלוקותיו של רבי יהושע
כאן נכנס רבי יהושע לדיון. 'הריני כמשיב על טרפון אחי', עומד אני להשיב לטרפון אחי, 'אבל לא לעניין דבריו', אך לא בקו הטענה שנשמעה כאן.
חלוקתו הראשונה נגעה לגילם של שני התקדימים. 'מצרים מעשה חדש': מה שנתקן במצרים תקנה חדשה היא, ואילו 'ובבל מעשה ישן', הסדר הבבלי קדום הוא, 'והנדון שלפנינו מעשה חדש', והשאלה העומדת לפנינו חדשה היא. לפיכך 'ידון מעשה חדש' 'ממעשה חדש', יוכרע דבר חדש מתוך דבר חדש, ולא 'ואל ידון מעשה חדש' מדבר ישן. לפי אמת מידה זו, מצרים היא ההשוואה הראויה.
ובאה חלוקה שנייה, בעניין מקורו של כל מנהג. 'מצרים מעשה זקנים': הסדר המצרי מעשה חכמים הוא, ואילו 'ובבל מעשה נביאים', הסדר הבבלי נתקן על ידי הנביאים, 'והנדון שלפנינו מעשה זקנים', והדבר הנדון עתה מעשה חכמים הוא. לפיכך 'ידון מעשה זקנים' 'ממעשה זקנים', תילמד הוראת חכמים מהוראת חכמים, ולא 'ממעשה נביאים', ממה שתיקנו הנביאים.
המניין והאישור המפתיע
'נמנו וגמרו': נמנו החכמים וגמרו, שבארצות עמון ומואב המעשר המופרש בשנה השביעית הוא מעשר עני.
המשנה חותמת בנספח מרגש. 'וכשבא רבי יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר בלוד': בא רבי יוסי בן דורמסקית לבקר את רבי אליעזר בלוד, ושאלו רבי אליעזר: 'מה חידוש היה לכם' 'בבית המדרש היום', איזו הוראה חדשה נתחדשה אצלכם בבית המדרש היום? מה החדשות?
השיב לו האורח: 'נמנו וגמרו'. נמנו וגמרו, וההכרעה שיצאה היא שבעמון ומואב מפרישים בשביעית מעשר עני.
'בכה רבי אליעזר ואמר': פרץ רבי אליעזר בבכי והזכיר את דברי תהילים, 'סוד ה' ליראיו', סודו של הקדוש ברוך הוא ליראיו, 'ובריתו להודיעם', ואת בריתו הוא מודיע להם. 'צא ואמור להם: אל תחושו למניינכם', אין להם לדאוג למניינם ואין לחשוש שטעו. 'מקובל אני' 'מרבן יוחנן בן זכאי', שקיבלה מרבו, 'ששמע מרבו, ורבו מרבו', ואותו רב מרבו, 'עד הלכה למשה מסיני', עד הלכה שנאמרה למשה בסיני: שבארצות הללו השביעית שנת מעשר עני היא.
הברטנורא על 'הלכה למשה מסיני'
הברטנורא נדרש לביטוי החותם. לשונו: 'לאו דווקא', אין לקבל את המילים כפשוטן, 'דאין זה מן התורה': הלכה שנמסרה למשה בסיני יש בה תוקף דאורייתא, ודין המעשרות בארצות הללו אין לו מעמד כזה. וכך הוא קורא: 'אלא כאילו היא הלכה' 'למשה מסיני', כלומר קדומה היא כל כך עד שאפשר לדבר בה בלשון סיני. והעניין הוא שהחכמים שנאספו באותו יום לא חידשו דבר: עיונם שלהם ומניינם שלהם הביאום בדיוק לאותה מסקנה שנמסרה בדורות שלפניהם, וזה מה שהביא את רבי אליעזר לבכות. ומוסיף הברטנורא הסתייגות: 'מיהו, בתוספתא משמע', מן התוספתא נראה אחרת, 'דהלכה למשה מסיני ממש' 'קאמר', שלהלכה למשה מסיני ממש התכוון.
משנה ארוכה, אם כן, אך בעלת מתאר משביע רצון: מחלוקת, ויכוח על מי מוטלת חובת ההוכחה, תקדימים מתחרים, אזהרה חריפה על מעשרות וגשמים, בירור מדוקדק איזה תקדים אכן מתאים, מניין, ולבסוף הגילוי שהמניין לא עשה אלא גילה מחדש מסורת קדומה כסיני עצמו.