ידיים, פרק ב, משנה ג. הפרק כולו עוסק במים שנוטלים בהם את הידיים: כמה מים דרושים, אם כבר נעשתה בהם מלאכה, ואם המים עצמם טהורים. משנתנו שואלת את השאלה המתבקשת שבאה בעקבות כל אלה: מה יעשה אדם כשאין הוא יכול להשיב על אף אחת מן השאלות הללו בבירור?
שלושה ספקות נפרדים מוצגים כאן. הראשון נוגע לשימוש קודם במים: "ספק נעשה בהן מלאכה" לעומת "ספק לא נעשה בהן מלאכה", כלומר איננו יודעים אם המים הללו שימשו לצורך אחר לפני שבא אדם ליטול בהם. השני נוגע לכמות: אפשר שיש בהם "כשיעור", המידה הנדרשת לנטילת ידיים, ואפשר שאין בהם כשיעור, ושני הצדדים נשנו במשנה כ"ספק יש בהם" ו"ספק שאין בהם". השלישי נוגע למצבם של המים עצמם: "ספק טמאים" מול "ספק טהורים", כשאין ברור אם הגיעה למים הללו טומאה כלל.
שלושתם מקבלים הכרעה אחת ויחידה: "ספיקן טהור". הספק נפתר לקולא, המים נשארים בחזקת טהורים, ואדם רשאי ליטול בהם את ידיו.
מדוע מכריעים את הספק לקולא
המשנה מעמידה את ההלכה על כלל מבוסס בענייני ספקות שבידיים: "מפני שאמרו, ספק הידים" - בכל מקום שמצב הטהרה של הידיים מוטל בספק, ההכרעה היא "טהור". הכלל נוגע לשלוש שאלות שונות: "לטמא", האם קיבלו הידיים טומאה מלכתחילה; "ולטמא", האם העבירו טומאה הלאה לדבר אחר; "ולטהר", האם אמנם נטהרו. כל שלושתן מוכרעות לצד הטהרה.
רבי יוסי מסכים לשתי הראשונות אך חולק על השלישית, ופוסק "לטהר טמא". במקום שהשאלה היא אם ידיים שהיו טמאות נטהרו כראוי, אין הוא מניח לספק לחדש טהרה, והידיים נשארות בטומאתן שכבר החזיקו בה.
מה שמנחה את רבי יוסי הוא עקביות: אין בכוחו של ספק להוציא דבר ממצבו הקודם. ידיים שעמדו בטהרה נשארות טהורות כשמגע אפשרי עם טומאה מוטל בספק, ומאותו נימוק בדיוק ידיים שעמדו בטומאה נשארות טמאות כשהנטילה מוטלת בספק. כל זמן שלא הוכח שינוי בפועל, המצב הקודם עומד בתוקפו.