ידיים, פרק ד, משנה ב. בנקודה זו כבר עזבה מסכת ידיים את טומאת הידיים לגמרי, והפרק הרביעי משמש אסופה של הלכות שנאמרו "בו ביום". והיום הוא אותו יום מפורסם שבו הושיבו חכמים את רבי אלעזר בן עזריה בראש הישיבה, יום שבו כל שאלה הלכתית שנשארה תלויה ועומדת הובאה להכרעה. משנתנו משמרת אחת מהכרעות אותו יום, ונושאה מוליך אותנו רחוק מן הידיים ומנטילתן אל תחום אחר לגמרי בתורה: הלכות הקרבנות.
המשנה פותחת בדיווח על ההכרעה של אותו יום: "בו ביום אמרו, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן, כשרים". כל זבח שנשחט "שלא לשמן", כלומר שהבהמה הוקדשה לסוג אחד של קרבן והשחיטה נעשתה מתוך כוונה לסוג אחר, נשאר בכשרותו כקרבן. אין הוא נפסל; הדם נזרק והאימורים מוקטרים בדיוק כפי שההלכה דורשת באותו קרבן. מה שאבד הוא דבר אחר, כפי שממשיכה המשנה: "אלא שלא עלו לבעלים", אין הזבח נחשב לבעלים, "לשם חובה", לפריעת החובה שהיתה עליו. במילים אחרות, הבהמה עצמה כשרה, אך האדם שהביא אותה עומד במקום שבו עמד קודם, ויהיה עליו להביא קרבן שני כדי לצאת מידי חובתו.
על הכלל הזה מונה המשנה שני יוצאים מן הכלל: "חוץ מן הפסח ומן החטאת". קרבן פסח וחטאת אינם רק חסרי תועלת כששחטו אותם שלא לשמן, אלא פסולים לגמרי.
עתה מדקדקת המשנה בשני היוצאים מן הכלל: "הפסח בזמנו, והחטאת בכל זמן". הפסח נפסל מחמת השינוי בשם רק כשהוא מוקרב בזמנו הקבוע, ואילו החטאת נפסלת בשינוי השם בכל זמן שיביאוה.
"רבי אליעזר אומר, אף האשם". רבי אליעזר מבקש להעמיד קרבן שלישי בצד שני אלה: האשם. לשיטתו הנוסח יהיה: "הפסח בזמנו", הפסח כשהוא מוקרב בזמנו, "והחטאת והאשם בכל זמן", שגם החטאת וגם האשם נפסלים בשינוי השם בכל עת בשנה.
כאן מביאה המשנה עדות מפי רבי שמעון בן עזאי, שמסורת שקיבל חתמה גם את הפרק השלישי של מסכת זו. הוא פותח במילים "מקובל אני", מסורת בידי, "מפי שבעים ושנים זקן", ואף קובע את התאריך: הדבר נשמע באותו יום עצמו שבו הושיבה האסיפה את רבי אלעזר בן עזריה בראש הישיבה. וזו המסורת שבן עזאי מעביר: "שכל הזבחים הנאכלים", כל הקרבנות שבשרם נאכל, "שנזבחו שלא לשמן", אם נשחטו בשם שאינו שמם, "כשרים", נשארים כשרים, "אלא שלא עלו לבעלים", ואינם נחשבים לבעלים, "לשם חובה", לקיום חובתו, "חוץ מן הפסח ומן החטאת", שהפסח והחטאת בלבד יוצאים מן הקולא הזו.
לסיום שוקלת המשנה עד כמה היה דיווחו של בן עזאי נאמן למה שקיבל: "לא הוסיף בן עזאי", הדבר היחיד שהוסיף בן עזאי על המסורת עצמה, "אלא העולה", היה קרבן העולה, ועל התוספת הבודדת הזו, שבאה מסברת עצמו ולא מפי הזקנים, לא הודו לו חכמים.
דברי הברטנורא כאן קצרים להפליא ומעשיים לחלוטין. הוא כותב: "משנה זו", המשנה הזאת, "בתחילת מסכת זבחים", בפתיחתה ממש של מסכת זבחים, "היא שנויה, ושם פירשנוה", שם היא מופיעה מילה במילה, ושם נתן את פירושו עליה. כוונתו פשוטה: אין המשנה הזו צריכה פירוש מחודש כאן.