ידיים, פרק ב, משנה ב. הפרק הזה עוסק בפרטיה של נטילת ידיים, ובעיקר ביחס שבין שתי הנטילות: המים הראשונים מסירים את הטומאה מן הידיים ונטמאים הם עצמם בתוך כך, והמים השניים טהורים ומטהרים את המים הראשונים שעדיין מונחים על הידיים. משנתנו מוסיפה נדבך חדש: קו הגבול שבזרוע, שבתוכו פועלים כל אותם טומאה וטהרה, ולאחר מכן כמה מקרים של ידיים שנוטלים אותן אחת אחת או שנוטלים אותן יחד עם אחרים.
המשנה פותחת בשרטוט קו על הזרוע. הידיים, כך היא מלמדת, "הידיים מיטמאות ומיטהרות", גם מקבלות טומאה וגם נעשות טהורות, אבל רק "עד הפרק", עד פרק הזרוע (מקום חיבור היד לזרוע). מעבר לקו הזה אין לכל עניין ידיים טמאות וטהורות מה לומר. אחר כך שואלת המשנה "כיצד", ובאיזה אופן, ומשיבה בשני מקרים שנראים כמעט זהים ובכל זאת מסתיימים בפסקי הלכה הפוכים.
המקרה הראשון: "נוטל את הראשונים" (נתן את המים הראשונים) "עד הפרק" (בתוך תחום הפרק), ואחר כך "את השניים חוץ לפרק" (את המים השניים למעלה מכאן, מעבר לפרק), "וחזרו ליד" (וזלגו המים וירדו חזרה על היד). ההלכה היא "טהורה", היד טהורה. המקרה השני: כאן שתי הנטילות, ראשונים ושניים כאחד, נפלו "חוץ לפרק", מעבר לפרק, ומשם זלגו וירדו אל היד. עכשיו ההלכה היא "טמאה", היד טמאה.
הברטנורא מבאר מה מבדיל בין שני פסקי ההלכה. במקרה הראשון המים הראשונים לא עברו כלל את פרק הזרוע, "דכיון דראשונים לא יצאו" (הואיל והמים הראשונים לא יצאו) "חוץ לפרק" (מעבר לפרק). ממילא "לא נטמאו השניים" (המים השניים לא קיבלו טומאה) "ביציאתן חוץ לפרק" (בעברם באזור שלמעלה מן הפרק), שהרי אין שם טומאת ידיים שיקבלו ממנה. הם יורדים על היד בטהרתם המלאה ומטהרים את המים הראשונים המונחים שם.
אבל במקרה השני הכול מתחיל במקום הלא נכון. "כשיצאו הראשונים ושניים" (כשיצאו גם המים הראשונים וגם השניים) "חוץ לפרק וחזרו ליד" (מעבר לפרק ומשם זלגו אל היד), היד טמאה, "לפי שנטמאו השניים" (מפני שהמים השניים נטמאו) "בראשונים שחוץ לפרק" (מן המים הראשונים המונחים למעלה מן הפרק). ואף אין המים השניים יכולים לתקן את המצב, "שאין השניים מטהרים" (שאין המים השניים מטהרים) "הראשונים היוצאים חוץ לפרק" (מים ראשונים המצויים מעבר לפרק); "אלא עד הפרק בלבד" (אלא רק בתוך תחום הפרק) "הן מטהרין" (הם מטהרים). כל מערכת הטומאה והטהרה כאן פועלת על היד לבדה, מן הפרק ולמטה.
מכאן עוברת המשנה לדון בנטילת הידיים אחת אחר השנייה ולא שתיהן יחד. אדם נתן את המים הראשונים על יד אחת, "נוטל את הראשונים לידו אחת", ואחר כך שינה את דעתו, "ונמלך", ונתן את המים השניים לשתי הידיים בבת אחת, "את השניים לשתי ידיו". שתי הידיים יוצאות טמאות. הברטנורא מסביר מדוע: המים הראשונים שעדיין מונחים על היד שלא נטלוה, "דמים שעל גב זו", מטמאים, "מטמאין", את המים שעל גבי היד האחרת, "מים שעל גבי חברתה". נמצא שהנטילה השנייה לא הועילה כלום.
הפוך את הסדר, ותתהפך עמו התוצאה. כאן נתן את המים הראשונים לשתי הידיים יחד, "נוטל את הראשונים" "לשתי ידיו", ואחר כך שינה את דעתו, "ונמלך", ונתן את המים השניים, "ונוטל את השניים", ליד אחת בלבד, "לידו אחת". וההלכה היא "ידו טהורה": אותה יד טהורה. המים השניים עשו בה בדיוק את מה שמים שניים אמורים לעשות למים המונחים שם, והיד שתחתיהם יוצאת נקייה.
ועוד מקרה: "נוטל לידו אחת" (נטל יד אחת בלבד) "ושפשפה בחברתה" (ואחר כך ניגב אותה בחברתה), "טמאה", היד טמאה. הברטנורא מפרט את השלבים בזה אחר זה. היד שבה שפשף הייתה יד "שלא נטלה", יד שלא באו עליה מים כלל. לפיכך "נטמאו המים שעליה" (המים שעל היד שנטלוה נטמאו) "מחמת חברתה דלא נטלה" (מחמת נגיעתם ביד שלא נטלוה שבצדה). ומשנטמאו, "וחוזרין ומטמאין" (חוזרים אותם מים ומטמאים) "את היד שנטל" (את אותה יד עצמה שנטלה עתה).
ומה אם ניגב את ידו הרטובה במקום אחר? "בראשו או בכותל, טהורה". ניגבה בשערו או הצמידה לכותל, היד עומדת בטהרתה. ראש וכותל אינם ידיים שלא נטלו; אין בהם טומאה שיתנו למים, וממילא אין דבר שיחזור אל היד.
הסיפא מעשית לגמרי. "נוטלין ארבעה וחמישה": נטילה אחת יכולה לשמש ארבעה או חמישה אנשים בבת אחת, בין שהם עומדים "זה בצד זה", זה לצד זה, ובין "זה על גבי זה", שידיו של אחד מונחות מעל ידיו של חברו. קילוח אחד עולה לכולם, "ובלבד שירפו", כל זמן שהידיים מוחזקות ברפיון ומופרדות זו מזו, "שיבוא בהם המים", כדי שהמים אכן יגיעו אל כל אחת ואחת. הברטנורא מצביע על הסכנה שמפניה נזהרים: "שלא תהיה שם חציצה", שלא יהיה שם דבר החוצץ; ידיים הדוקות זו בזו נעשות מחיצה, והמים אינם נוגעים באמת במה שהם צריכים לנגוע בו.