עוקצין, פרק ג, משנה יב. זו המשנה האחרונה בכל הש"ס. אחרי שישה סדרים של הלכה, אחרי כל הדיונים המדוקדקים בטומאה וטהרה הממלאים את המסכת האחרונה הזאת, חותם התנא את שישה סדרי משנה לא בדין נוסף אלא בשתי אמירות של אגדה: אחת על השכר הצפוי ללומדים, ואחת על השלום שבתוכו נשמר אותו שכר, ולמעשה הכול.
המשנה פותחת במילים "אמר רבי יהושע בן לוי". וזו תורתו: לעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא להוריש לכל צדיק וצדיק, "כל צדיק וצדיק", שלוש מאות ועשרה עולמות, "שלוש מאות ועשרה עולמות". והלימוד הוא מן הפסוק "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא": הקדוש ברוך הוא מנחיל יש לאוהביו, ואת אוצרותיהם ימלא. ובגימטריה, המילה "יש" עולה שלוש מאות ועשרה, שי"ן שלוש מאות ויו"ד עשר. הרי שהמספר טמון בפסוק עצמו: שלוש מאות ועשרה עולמות לכל צדיק בעולם הבא.
הרמב"ם דורש את המילה "יש" לעניין נוסף. יש מאומות העולם הסוברים שקיומו של אדם פשוט נגמר עם מותו, וזה כל הסיפור. הפסוק משיב על טענה זו במילה אחת: יש, הוא עודנו קיים, הוא ממשיך להתקיים, ומשום שהוא ממשיך להתקיים הוא יכול ליהנות מן העתיד הגדול שהעולם הבא צופן לו.
הברטנורא מבאר מדוע נבחרה דווקא תורה זו לחתום את התורה שבעל פה. כל מה שקדם היה מצוות והלכות ועמל של תלמוד; והמשנה החותמת באה להבטיח שיש שכר על הכול, על כל מצווה שנעשתה ועל כל דבר תורה שנקנה.
ומדוע מדגישה המשנה "כל צדיק וצדיק"? התוספות יום טוב משיב תשובה נאה. כל מי שלמד משניות יודע שתנא אחד אוסר במקום שחברו מתיר; זה אומר אסור וחברו מתיר. ואף על פי כן, כל אחד מהם כיוון אל האמת, והמניע שמאחורי כל דעה היה לשם שמיים. לפיכך המחמיר והמקל שווים, זה שיצאה שיטתו לחומרה וזה שיצאה שיטתו לקולא, כל אחד מהם נקרא אוהב ה', וכל אחד ראוי לשכר שהפסוק מתאר.
התפארת ישראל מוסיף זווית אחרת. מוטלת עלינו חובה גדולה של תלמוד תורה, לקנות את שישה סדרי משנה, ואין אדם מגיע לכך בימי חייו בלי לוותר על חלק מעולם הזה שלו: נוחות שהיתה יכולה להיות לו, תענוגות שהיה יכול לטעום, זמן שהיה יכול לבלות באופן אחר. אדם עלול בקלות להרגיש שהוא העביר את שנותיו בהקרבה. המשנה האחרונה אומרת לו אחרת. כל הנאה שעולם הזה היה יכול להציע לו אינה מתחילה להידמות לתענוג הרוחני הצפוי לו לעולם הבא.
התורה השנייה שבמשנה נפתחת במילים "אמר רבי שמעון בן חלפתא". וזו אמירתו: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי המחזיק ברכה לישראל אלא השלום, "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". והוא מביא ראיה מן הפסוק "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". הפסוק מדבר בקבלת התורה: העוז שנותן הקדוש ברוך הוא לעמו הוא התורה. ואותו פסוק עצמו מסיים ומודיע לנו שה' מברך את עמו בשלום.
ואותו דפוס אנו פוגשים במקום נוסף. שמונה עשרה, כשאנו מגיעים לסופה, חותמת בברכת שלום; והתורה נוהגת באותה דרך ממש, שאף השלמת שישה סדרי משנה מגיעה אל השלום. השלום הוא הכלי שבתוכו כלל ישראל מתאחדים, ורק בתוך אותו כלי יכולה התורה לצמוח ולשגשג.