עוקצין, פרק ב, משנה י. המשנה ממשיכה בעניין צמחים הגדלים בעציצים, ומלמדת שיש כלים הנחשבים מנוקבים אף על פי שלא נעשה בהם נקב כלל.
רקע: שני סוגי עציץ
תזכורת קצרה לכלל שכבר למדנו במסכתות קודמות. עציץ נקוב נחשב כמחובר לקרקע, ולכן כל הגדל בתוכו הרי הוא מחובר לקרקע ואינו מקבל טומאה. עציץ שאינו נקוב דינו כתלוש, והצמחים שבתוכו אכן יכולים להיטמא.
כלים שהם מנוקבים מברייתם
המשנה פותחת: "כלי גללים", כלים העשויים מגללי בהמה שהתקשו, "וכלי אדמה", כלים של אדמה שלא נצרפו בכבשן, "שהשרשים יכולין לצאת בהן", שהשורשים מסוגלים לפרוץ דרך דפנותיהם. כל מי שנטע בכלי כזה רואה זאת: השורשים מתחילים לפלס דרכם דרך הצדדים.
ובכלים כאלה קובעת המשנה: "אינם מכשירין את הזרעים", אינם מביאים את הזרעים הנטועים בהם לכלל הכשר. וכך הדין אף אם באותו מקרה עצמו לא יצא שום שורש בפועל דרך הדופן. עצם העובדה שהשורש יכול לצאת מוכיחה שהכלי מנוקב, וכלי מנוקב מעמדו כעציץ נקוב. לפיכך כל הגדל בו נחשב מחובר לקרקע.
העציץ הנקוב
המשנה ממשיכה: "עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים", עציץ שיש בו נקב אינו מכשיר את הזרעים הגדלים בו לקבל טומאה. הואיל והעציץ נידון כאחד עם הקרקע שתחתיו, הגדל בו מחובר לקרקע, והמחובר אינו נטמא.
מים שבעציץ כזה
ראוי לתת כאן את הדעת לעניין נוסף, והוא עניין המים. מים שעדיין מחוברים לקרקע ולא נתלשו ממנה, כגון מים שנקוו בגומה שנחפרה באדמה, אין בהם כוח של מכשיר זרעים: אינם מביאים את הפירות לידי קבלת טומאה. וכך נידונים גם מים שבתוך עציץ נקוב. הואיל והעציץ הנקוב עצמו מעמדו כקרקע, המים העומדים בו אינם שונים ממים שבגומה שבשדה, וגם הם אינם משמשים מכשיר זרעים.
לימודה של המשנה, אם כן, הוא שההלכה מסתכלת על מהותו האמיתית של הכלי. כלי גללים או כלי אדמה שלא נצרף עשוי שלא ייראה בו נקב לעין, ואף על פי כן, מכיוון שהשורשים עוברים בו בחופשיות, דינו כדין העציץ הנקוב והגדל בו נשאר מחובר לקרקע.