עוקצין, פרק ג, משנה ט. לאורך הפרק כולו אנו עוקבים אחר הרגע המדויק שבו דבר עובר את הגבול ונעשה ראוי לקבל טומאה. משנתנו מקבצת שלושה גבולות כאלה: הנקודה שבה הדג חדל להיות בעל חיים ונהפך לאוכל, והנקודה שבה ייחור או קלח תבואה חדלים להיות שייכים לקרקע ונעשים דבר בפני עצמו.
הדגים מאימתי מקבלין טומאה?
בעל חי, כל יצור חי, אינו מקבל טומאה, ולפיכך דגים המשחים חיים בבריכה נמצאים כולם מחוץ למערכת. מכאן שאלת המשנה, "מאימתי מקבלין טומאה": באיזה שלב אנו מתחילים להתייחס אליהם כאל אוכל, שאכן יכול לקבל טומאה?
בנקודה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל.
- בית שמאי אומרים: "משיצודו", משעת הצידה. משעה שאדם צד אותם על מנת לאכלם, הם נחשבים אוכל מיד, אף בשעה שהם עוד מפרפרים מחוץ למים. דגים אינם צריכים שחיטה, ולכן לא נשארה שום פעולה החוצה בין הצידה לאכילה, והם נעשים מקבלין טומאה לאלתר.
- בית הלל אומרים: "משימותו", אין הם מקבלים טומאה עד שימותו בפועל.
רבי עקיבא מוסיף שיעור נוסף: "אם יכולין להחיות", כל זמן שהדגים לא הגיעו לנקודה שאין ממנה חזרה, כלומר שאם יחזירו אותם למים יחיו וישחו שוב, עדיין אינם מקבלין טומאה.
ייחור של תאנה התלוי בקליפתו
המשנה עוברת לשאלה של חיבור: "ייחור של תאנה שנפשח", ענף תאנה שנשבר, "ומעורה בקליפה", ועם זאת הוא נשאר מחובר לאילן על ידי הקליפה. העץ עצמו נשבר לכל עוביו, ורק רצועת קליפה מוסיפה להחזיק את הענף והגזע יחד.
האם ענף כזה נשאר בגדר מחובר לקרקע, ולפיכך מחוץ לטומאה? או שהשבר שבעץ כבר יצר הפרדה?
- רבי יהודה מטהר. לדעתו הייחור טהור. אין אנו רואים אותו כתלוש, שהרי הקליפה מוסיפה לקשור אותו לאילן, וכמה שיהא הקשר דק, הענף נשאר בגדר מחובר לקרקע ואינו יכול לקבל טומאה.
- וחכמים אומרים: הכול תלוי בשאלה אם החיבור הוא חיבור של חיים. דמיין שכורכים את מקום השבר וקושרים אותו, כך שהענף והגזע מהודקים שוב יחד. אם העץ יתאחה והייחור יחזור לינוק לחלוחית דרך האילן, אינו מקבל טומאה. אבל אם היה מתייבש אף לאחר שנקשר, מפני שאין דבר מגיע אליו דרך אותו מקום חיבור, אין הקליפה נחשבת לכלום: הייחור נידון כתלוש והוא מקבל טומאה.
תבואה המוחזקת בשורש אחד
לסיום מדברת המשנה על "תבואה שנעקרה", תבואה מחוברת שנתלשה מן האדמה, "ומעורה אפילו בשורש קטן", ואף על פי כן היא מוחזקת אפילו בשורש קטן אחד. וההלכה: "טהורה", תבואה כזו נשארת טהורה. דינה עדיין מחובר לקרקע, שהרי שורש דק אחד המעגן אותה באדמה דיו לקיים את חיי הצמח.
שלוש הלכות, ועיקרון אחד: הגבול שבין בעל חי לאוכל, ובין מחובר לתלוש, אינו נקבע לפי מה שהדבר נראה, אלא לפי השאלה אם החיים עדיין יכולים לעבור דרכו.