עוקצין, פרק ב', משנה ט'. המשנה עוסקת בפירות הגדלים בעציץ, ובשאלה אם יש בהם קבלת טומאה כלל.
שני סוגי עציץ
במסכתות קודמות כבר למדנו אחת מן ההבחנות היסודיות בהלכות טומאה, והיא תלויה בשאלה אם נקבה בשולי העציץ. כשיש נקב כזה, הכלי נקרא עציץ נקוב, וההלכה רואה אותו כהמשך של הקרקע שתחתיו. לפיכך הצמחים הגדלים בתוכו נחשבים מחובר לקרקע, ופירות המחוברים לקרקע אינם בכלל הטומאה כלל: אינם מקבלים טומאה.
עציץ שאינו נקוב, כלי שאין בו נקב כלל, דינו אחר. שום דבר אינו מקשר אותו לאדמה שתחתיו, ולכן הוא נחשב תלוש, והפירות הגדלים בו אכן יכולים להיטמא.
המקרה שבמשנה
המשנה מציגה את המקרה הזה: "קישות שנטעה באציץ", קישות (מלפפון) שאדם נטע אותה בעציץ. העציץ שבו מדובר הוא עציץ שאינו נקוב, שאין בו שום נקב, ולכן מן הדין הקישות הגדלה בו צריכה להיחשב כפרי תלוש ועקור, שמקבל טומאה לגמרי.
וכאן בא החידוש. "ויצא חוץ לאציץ": כשגדל הצמח הוא נמשך והתפשט ועבר את דופן העציץ, וחלק ממנו תלוי כעת באוויר מעל הקרקע. לגבי אותו חלק חיצוני אין ספק שדינו כדבר המחובר לקרקע.
התנא קמא משיב במילה אחת: "טהור". וכמה רחוק מגיעה אותה מילה אחת, זה הדבר המפליא. הפטור מן הטומאה אינו נעצר בחלק התלוי בחוץ. אותו חלק היוצא משמש חיבור לקרקע, ובאמצעותו כל הקישות, ובכללה החלק שנשאר בתוך העציץ הסתום, נחשבת כפרי מחובר, שאין הטומאה שולטת בו.
רבי שמעון חולק
רבי שמעון אינו מקבל זאת. "אומר רבי שמעון: מה טיבה לטהר?" מכוח מה תטהר הגדילה שמחוץ לעציץ את מה שכבר נטמא בתוך העציץ? חיבור לקרקע יכול למנוע מן הטומאה לחול, אבל אין בכוחו לחזור אחורה ולהפקיע טומאה שכבר שרתה.
ומכאן מסקנתו: "אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל": מה שנטמא נשאר בטומאתו, ומה שטהור מותר באכילה. למעשה, דופנות העציץ הן קו החלוקה של הירק. החלק הכלוא בתוכן נשאר בטומאתו, והחלק שיצא מחוצה להן טהור ומותר לאוכלו בלי כל היסוס.
כך יכול ירק אחד לשאת שני דינים בעת אחת, והגבול ביניהם עובר בדיוק בשפת העציץ שבו גדל.