עוקצין, פרק ג, משנה ח. לאורך כל הפרק אנו משרטטים את קו הגבול של האוכל: אילו דברים רכים דיים, ראויים דיים לאכילה וחשובים דיים בעיני בני אדם כדי להיחשב אוכל ולפיכך גם מקבל טומאה. משנתנו מביאה שני דברים היוצאים מן הדקל העומדים בדיוק על הקו הזה, ומלמדת אותנו דבר מפליא: אותו חומר עצמו יכול להיחשב אוכל לענין אחד בהלכה, ובה בשעה להישלל ממעמד זה בענין אחר.
מהו קור?
"קור" הוא הנצר הרך הפנימי של הדקל, המכונה בפינו לב הדקל. בתחילתו הוא רך וראוי לאכילה, וכעבור זמן הוא מתקשה ונעשה עץ ממש. בימינו זהו מאכל שבני אדם מורגלים בו למדי, אך בתקופת התנאים נראה שלא היה אדם נוטע דקל על מנת לקצור את הקור שבו. הקור נאכל, אבל לא לשם כך גדלו את העץ.
ומחמת אותו ספק עצמו, אם יש לראות את הקור כפרי העץ או כחלק מן העץ עצמו, מקדישה מסכת ברכות דיון שלם לברכה שמברכים עליו. ולדידן ההלכה המקובלת היא בורא פרי העץ, שכן בזמננו מגדלים עצים דוקא לצורך אותם נצרים רכים, שכובשים אותם ומגישים אותם למאכל.
עץ לכל דבר, אוכל למעשר שני
אומרת המשנה: "הרי הוא כעץ לכל דבר", הקור דינו עץ לכל ענין. ומכאן מיד נובע שאין הקור מקבל טומאה, שהרי עץ אינו מן הדברים המקבלים טומאה.
ומוסיפה המשנה חידוש מפתיע: "אלא שהוא נלקח בכסף מעשר", שאף על פי כן מותר להוציא כסף של מעשר שני כדי לקנותו, כשהכוונה לאכלו. באותו ענין אחד הוא נחשב אוכל.
כפניות
ומכאן עוברת המשנה לדון ב"כפניות". ומה הן בדיוק? המפרשים נחלקו בזיהוין. לפי שיטה אחת הכוונה לאותו חלק קשה ועצי הבולט מן התמר. ולפי שיטה אחרת, כפניות הן תמרים שעדיין לא גמרו את גידולם ולא הגיעו לבשלותם.
ועליהן מלמדת המשנה שהן "אוכלין", יש להן מעמד הלכתי של אוכל, "ופטורות מן המעשרות", ואף על פי כן אין צריך להפריש מהן מעשרות. לענין הלכות מעשר, אם כן, אין ההלכה רואה אותן כאוכל כלל.
קושיה מדברי רבי יוחנן בן נורי
הפסק המפוצל הזה בקור, שקונים אותו בכסף מעשר שני ואף על פי כן אינו מקבל טומאה, נראה כסותר דעה שהובאה למעלה בפרקנו. רבי יוחנן בן נורי נחלק על רבי עקיבא וסבר שאין להפריד בין שתי ההלכות: כל שהוא בגדר אוכל נלקח בכסף מעשר שני, וכל שאינו בגדר אוכל אינו נלקח. ואם כן, כיצד מתירה משנתנו לקנות קור בכסף מעשר שני ובה בשעה מסרבת לקרוא לו אוכל לענין טומאה?
שני תירוצי התוספות
התוספות עומדים על כך בדבריהם במסכת נדה (נא, עמוד ב), ומציעים שתי דרכים ליישב.
- אין הקור דומה לתבלין. תבלינים לעולם לא ייעשו, בשום דרך של הכנה, דבר שאדם אוכלו בפני עצמו; כל תפקידם ליתן טעם במאכלים אחרים. הקור שונה לגמרי, שהרי לאחר ההכנה הקור עצמו נאכל. לפיכך שם אוכל עליו באמת, וכסף מעשר שני נלקח בו.
- מה שהוא עכשיו לעומת מה שיהיה. כמצבו כעת ניתן לאכול את הקור, אף שעתיד הוא להתקשות. ומאחר שהוא גידולי קרקע וראוי כעת לאכילה, נלקח הוא בכסף מעשר. מאידך, כיון ש"סופו להתקשות", עתיד הוא להיעשות עץ קשה, אין ההלכה מחשיבה אותו אוכל לענין טומאה.
הרי שנצר אחד של דקל עומד על קו הגבול משני עבריו: עץ לענין טומאה, ואוכל גם לשולחננו וגם למעות של מעשר שני.