עוקצין, פרק ב', משנה ח'. פרקנו עוסק בשיעורי הטומאה: אוכל שנטמא אינו מטמא אוכלין אחרים אלא כשיש בו כביצה אוכל, ורוב הפרק שואל אילו חלקים של האוכל מצטרפים לאותו כביצה ואילו אינם מצטרפים. משנתנו מוסיפה זווית חדשה לשאלה. כאן האוכל עצמו נמצא לפנינו, אלא שנפחו אינו כולו מוצק: יש בתוכו לחלוחית, או אוויר, או שהאוכל שינה את גודלו בקדרה. האם מודדים את הדבר כפי שהוא עומד לפנינו, או שמא מצמצמים אותו תחילה למה שהוא אוכל ממש?
עלי בצלים ובני בצלים
המשנה פותחת ב"עלי בצלים ובני בצלים", אותם עלים ירוקים וארוכים העולים מן הכרישה ומן הבצל. עלים אלו אינם שטוחים ודחוסים, אלא כעין שפופרות, ומה שממלא אותן משתנה.
המקרה הראשון: "אם יש בהם ריר", אם יש בתוכם לחלוחית, ליחה שאפשר לסחוט ממנה מעט משקה. במקרה כזה "משתערין כמו שהן", מודדים אותם בדיוק כפי שהם. אין סוחטים תחילה את הריר. ואפילו אם לאחר המעיכה היה נשאר פחות מכביצה, כל עוד העלים במצבם הטבעי מגיעים לכביצה, זהו השיעור, והעלים הללו מצטרפים לשאר הירק להשלימו.
המקרה השני: "ואם יש בהם חלל", אם מה שבתוך העלה אינו ריר כלל אלא חלל ריק, שפופרת חלולה שאין בה כלום. כאן ההלכה היא "ממעך חללן": לפני המדידה מועכים את העלה עד שהחלל נסגר. אוויר אינו אוכל, ואין הוא מצטרף לכביצה. משנסתם החלל הריק, הנפח שנותר הוא מה שמודדים.
פת ספוגנית
אותה הבחנה עצמה נאמרת עתה בפת. "פת ספוגנית" היא לחם ספוגי, כיכר שאם תלחץ עליה תתפוס מקום פחות בהרבה. ואף על פי כן "משתערת כמו שהיא", מודדים אותה כפי שהיא. הספוגיות היא טבעו של הלחם ואינה ריקנות זרה היושבת בתוכו. רוב הלחמים שלנו כאלה הם: לחץ על פרוסה ותוכל לדחוס אותה הרבה, ובכל זאת איש לא יאמר שהכיכר קטנה ממה שהיא נראית. כל נפחה מצטרף לשיעור הטומאה.
אבל "אם יש בה חלל", אם באותה כיכר עצמה יש כיס ממש, בועת אוויר הלכודה בתוך הבצק, אזי "ממעך חללה". הכיס הזה אינו חלק מן הלחם. מועכים את הכיכר עד שהבועה מתמוטטת, ורק אז מחשבים אם יש כאן כביצה.
בשר שתופח ובשר שמתמעט
המשנה חותמת בשינוי גודל מסוג אחר, שינוי שנגרם בבישול. "בשר העגל שנתפח": בשרו של עגל רך תופח לפעמים בקדרה ויוצא גדול ממה שנכנס. "או בשר זקן שנתמעט": בשרה של בהמה זקנה עושה לרוב את ההפך ומצטמק תוך כדי בישולו. בשני המקרים הדין הוא "משתערין כמו שהן", מודדים אותם כפי שהם עכשיו, במצבם הנוכחי, וזהו השיעור שלפיו דנים לעניין טומאה.
הכלל פועל לשני הכיוונים. אם בשר העגל מגיע כרגע לכביצה, הוא מטמא אוכלין אחרים, אף שלפני הבישול היה פחות מכביצה. ואם בשר הבהמה הזקנה הוא עתה פחות מכביצה, אינו מטמא אוכלין אחרים, אף שבתחילה היה בו כביצה שלמה.
במבט כולל, המשנה מלמדת אותנו לקחת את האוכל כפי שהוא מציג את עצמו בפועל: הריר שייך לעלה, הספוגיות שייכת לכיכר, והבשר המבושל נידון לפי מה שמונח על השולחן עכשיו ולא לפי מה שהיה פעם. רק ריקנות אמיתית, שפופרת חלולה או כיס אוויר, מוצאת מן החשבון, שכן חלל ריק מעולם לא היה אוכל ולעולם אינו יכול להשלים את שיעור הכביצה.