עוקצין, פרק ג, משנה ז. המסכת שלנו חוזרת שוב ושוב אל שאלה מרכזית אחת: אילו דברים נחשבים אוכל מבחינה הלכתית, כך שיוכלו לקבל טומאת אוכלין. במשנה שלפנינו מובאים שלושה מקרים שבהם השאלה הזאת שנויה במחלוקת, והם הולכים ומתקדמים: מפרי שעדיין לא הגיע לבשלותו, לפרי שמעולם לא התרכך, ולזרע שנאכל רק כתבלין.
הפגין והבוסר
"הפגין והבוסר". פגין הם תאנים שעדיין לא הבשילו, ובוסר הוא ענבים בעודם בוסר. האם פירות כאלה כבר נחשבים אוכל?
"רבי עקיבא מטמא טומאת אוכלין." רבי עקיבא סובר שיש להם דין אוכל ולכן הם מקבלים טומאה. אף שלא הבשילו, בני אדם אוכלים אותם גם במצב הזה, ודי בכך כדי להכניסם לגדר אוכל.
"רבי יוחנן בן נורי אומר, משיבואו לעונת המעשרות." רבי יוחנן בן נורי קובע גבול מאוחר יותר. רק משהגיע הפרי לשלב הנקרא עונת המעשרות הוא נעשה בר קבלת טומאת אוכלין. זהו שלב הגידול שבו הפרי מתחייב במעשר, כשהתחיל להבשיל. קודם לכן, כל עוד הפרי עדיין בכלל פגין או בוסר ולא התחיל להבשיל כלל, אין הוא אוכל ואינו מקבל טומאה.
פריצי זיתים וענבים
"פריצי זיתים וענבים." הלשון פורץ עניינה לפרוץ ולהתפרץ החוצה. לפעמים כשסוחטים זיתים בבית הבד, יש זיתים קשים כל כך ובלתי מבושלים שלחץ הקורה אינו מצליח למעוך אותם. במקום להוציא את שמנם, הם נמלטים ומתפרצים החוצה מן המכבש, פורצים מתחת ללחץ. כך גם בענבים קשים במיוחד. אלו הם פריצי זיתים וענבים שבמשנתנו.
"בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין." לדעת בית שמאי, על אף קשיותם, הזיתים והענבים הללו נשארים בגדר אוכל ומקבלים טומאה. בית הלל חולקים ומטהרים אותם: משהתקשו כך, שוב אינם בכלל אוכל.
הקצח
"הקצח." יש המזהים את הקצח עם הזרע הידוע בשם קימל (כרוויה), הזרע שאופים אותו בתוך הלחם.
"בית שמאי מטהרין." כאן שתי הבתים מתהפכות בעמדותיהן ביחס למקרה הקודם. בית שמאי סוברים שהקצח טהור, שכן אין אדם אוכל את הזרעים הללו בפני עצמם. כל תפקידם הוא לשפר, לתת טעם בלחם.
"ובית הלל מטמאין." בית הלל סוברים שהקצח מקבל טומאה. הואיל והוא נאכל יחד עם הלחם, הוא מקבל אופי של אוכל ונכנס לדיני טומאת אוכלין.
אותה מחלוקת לעניין מעשרות
המשנה חותמת, "וכן למעשרות", שאותה מחלוקת עצמה נוהגת גם בחיוב המעשר. המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל היא בעצם מחלוקת בשאלה אם הקצח מוגדר כאוכל, והגדרה זו קובעת לא רק לעניין טומאה. לדעה שהקצח נחשב אוכל, הוא חייב במעשרות ואדם חייב לעשרו. לדעה שאינו אוכל, ולכן אינו מקבל טומאת אוכלין, אף פטור הוא מן המעשרות.
שלושה מקרים, שאלה אחת. אם הפרי הבשיל די הצורך, אם זית שהתקשה עדיין נמנה עם האוכלין, ואם זרע שנאכל רק לשם טעם מצטרף ללחם שהוא מתבל: בכל אחד מהם מודדים התנאים עד כמה צריך דבר להידמות לאוכל רגיל כדי שהלכות אוכל יחולו עליו.